דף נלווה בבא קמא יג

רבי יוסי הגלילי סבור שקדשים קלים נחשבים לרכוש הבעלים ולא לרכוש גבוה. לאחר דיון, הגמרא מסיקה שזה נכון גם בזמן בית המקדש שבו ניתן להביאם כקורבנות. בן עזאי סבור שהדבר מוגבל רק לסוגים מסוימים של קדשים קלים, אולם יש מחלוקת לגבי אילו סוגים הוא ממעט. רבא מציע הסבר אחר לביטוי במשנה "נכסים שאין מהם מעילה", שהוא מוציא מדין נזקים כל קודש (כולל קדשים קלים). רבי אבא, הסובר כרבי יוסי הגלילי מסביר שאם בהמה המיועדת לקרבן שלמים גורמת נזק, התשלום הוא מהבשר שניתן לאכול ולא מהחלק הנשרף על המזבח (אימורים). למה הוא מתכוון בזה ואיך זה קשור למחלוקת בין רבי נתן לחכמים לגבי בהמה שדחפה בהמה של מישהו אחר לבור שחפר אדם שלישי? מה הכוונה במשנה כשהיא מגבילה את תשלום הנזק ל"בני ברית"? מה הכוונה ב"נכסים המיוחדין?" יש הטוענים כי הדבר אינו כולל מקרה כאשר לא ברור חיה של מי שגרמה לנזק (זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק). אחרים סוברים שהיא שוללת מקרה שבו בעל החיים שהזיק היה חסר בעלים (הפקר). יש ויכוח לאיזה מצב זה מתייחס. אם בעל החיים של אחד גרם נזק ברכוש המזיק, המזיק אינו אחראי כפי שיכול לומר "למה שור שלך נכנס לרשותי!" אם זה היה בבעלות משותפת של שני האנשים (המזיק והניזוק), האם המזיק פטור או חייב? יש מחלוקת בנושא הזה והכל תלוי בדרכים שונות לקרוא את סוף משנתנו. איזה מקרה נכלל בשורה בסוף המשנה - "כשהזיק, חב המזיק לשלם ממיטב הארץ?"