המשנה מביאה מקרים שבהם יחיד שכר חפץ, כגון בעל חיים, למטרה מסוימת ואז השתמש בו למטרה אחרת. השוכר נחשב אחראי אם הבעל חיים מת בגלל שינוי זה. השורה הראשונה של המשנה קובעת שהשוכר אחראי בכל המקרים שבהם בוצע שינוי. אך, בשורה השנייה, פסק-הדין של המשנה תלוי בנסיבות - במיוחד, איך מת הבעל חיים וסוג השינוי שביצע השוכר. הגמרא בוחנת ארבע תשובות אפשריות כדי לפתור את הסתירה בין שתי השורות הללו. שלושת התשובות הראשונות קובעות שהשורה הראשונה במשנה מתייחסת למקרים שבו הבעל חיים מת בגלל השינוי, בין אם השינוי היה מההר לבקעה או להפך. התשובה הרביעית היא שכל שורה מתייחסת לדעה של תנא אחר. לפי דעה זו, השורה הראשונה משקפת את עמדתו החמורה של רבי מאיר, בעוד השורה השנייה מייצגת את עמדת החכמים המקלה יותר. רבי מאיר סובר שכל מי שחורג מרצון הבעלים נחשב לגזלן, ולכן הוא אחראי לכל נזק או מוות שייגרם כתוצאה משימוש שלא כדין בנכס. הגמרא מבקשת למצוא את המקור לכך שאכן כך סבר רבי מאיר. לצורך זה, הגמרא מביאה שלושה מקורות, אך דוחה את השניים הראשונים. המקור השלישי נותר על כנו כאסמכתא לעמדתו של רבי מאיר. הגמרא מביאה שני פירושים שונים למקרה במשנה של הבריקה. המשנה קבעה שאם אנשי המלך תפסו את הבעל חיים (אנגריא), המשכיר אינו חייב להביא לשוכר עוד בעל חיים. מתארת מצב שבו חמור שהושכר ליחיד נתפס על-ידי אנשי המלך (אנגריה). במקרה זה, השוכר נשאר לבלי הבעל חיים והבעל אינו חייב להחליף אותו. רב ושמואל חולקים על פרטי מקרה זה. תוספתא מובאת כדי להקשות על דעתו של שמואל, אך מביאים שני תירוצים.