הדף היום מוקדש ע"י מריל פייג' לע"נ יוסף מיכאל הלוי.

במקרה של מות הלווה, אם נלקח משכון, המלווה יכול לשמור אותו כתשלום עבור ההלוואה. המלווה היה מפסיד את כספו אם לא היה משכון ולא קרקע לגבות ממנה. האם המשכון צריך להיות בידי המלווה בשעת המוות או שמספיק שהוא נלקח מההתחלה, אך יכול היה להיות מוחזר זמנית בזמן המוות? האם אנו יכולים לדרוש את טעמי המצוות בתורה או לא? ישנה מחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה בעניין זה לגבי איסור לקיחת משכון מאלמנה. האם זה רק לגבי אלמנה ענייה (כדי שכאשר המלווה מחזיר את המשכון בכל יום, אנשים לא ידברו על האלמנה שגבר מבקר בביתה כל ערב ובוקר) או שזה רלוונטי גם לאלמנה עשירה? הגמרא מקשה על כך שהדעות נראות הפוכות בתחום אחר (האיסור למלך להרבות נשים). אך פותרים את הקושי. אסור לקחת את הריחיים כמשכון והפסוק מוסיף "כי נפש הוא חובל". האם זה מוסיף לאו נוסף או שזה בא לכלול פריטים אחרים החיוניים לקיום הלווה? ישנה מחלוקת בעניין זה והגמרא מנסה לראות אם מחלוקת זו תואמת את המחלוקת בין רבא ואביי לגבי איסור אכילת קרבן פסח נא או מבושל, כאשר הפסוק גם מוסיף "כי אם צלי אש" - אם אוכלים אותו נא, האם עוברים על שני לאווים או אחד. ההשוואה נדחית.