יש ברייתא הדורשת את המילים בפסוק בדברים כד:טו "ואליו הוא נושא את נפשו" שהלנת שכר נחשבת כלקיחת נפש. נפשו של מי - הפועל או המעסיק? רב חסדא ורב הונא מביאים תשובות והסברים שונים, המבוססים על פסוקים במשלי. מהמילים "אתך" בויקרא יט:יג, דורשים שלושה מקרים שבהם האיסור לעכב את המשכורת אינו חל. אחד מהם הוא אם המעסיק העביר את האחריות לתשלום לחנווני או שולחני. אם החנווני אינו משלם לפועל, האם הפועל יכול לדרוש תשלום מהמעסיק או שהמעסיק אינו אחראי עוד? רב ששת ורבה חלוקים בסוגיה זו. האם איסור עיכוב התשלום חל גם על קבלן - מי שמשולם עבור העבודה ולא לפי שעה/יום? זה תלוי במחלוקת אחרת, אם קבלן רוכש בעלות על הפריט שהוא מתקן או לא. אם יש חילוקי דעות בין המעסיק לעובד לגבי תשלום לעובד, אם זה היה לפני היום הצפוי לתשלום, העובד נשבע שלא קיבל תשלום וגובה את משכורתו. זה נוגד את העיקרון הכללי שהשבועה היא בדרך כלל לפטור מתשלום (לשמור על הסטטוס קוו - המוציא מחבירו עליו הראיה). מדוע מקרה זה הוא חריג לכלל זה? האם יש סיבה להגן על העובד יותר מאשר על המעסיק? מוצגים טיעונים שונים ונדחים כי הסוגיה מורכבת. המסקנה היא שמעסיק עסוק בעבודה/עובדים ואינו זוכר אם שילם לעבוד או לא ועלול לטעות ולחשוב ששילמו כבר ולכן לא מאפשרים לו להישבע.