המשנה פוסקת שברגע שאומן אומר לבעל הבית, "טול את החפץ ואחר כך שלם לי," הפועל עובר מלהיות אחראי על החפץ כשומר שכר לאחריות עליו כשומר חינם. מצב זה מושווה למשנה אחרת שקובעת שהשואל אחראי לנזקי אונס עד שהחפץ מוחזר. רב חסדא מסייג זאת באומרו שהשואל אחראי לנזקי אונס רק אם החפץ מוחזר בתוך תקופת השאלה; אם התקופה הסתיימה והשואל כבר אינו משתמש בחפץ, הוא כבר אינו אחראי לנזקי אונס. הגמרא מביאה שלוש גרסאות שונות להשוואה בין המקורות הללו. אמימר פוסק שלמרות שהשואל כבר לא אחראי לנזקי אונס לאחר תקופת השאלה, הוא עדיין נחשב כשומר שכר ולכן אחראי לאובדן או גניבה. ברייתא מובאת לתמוך בפסיקה זו. הפטור של שמירה בבעלים, שבו אדם פטור מאחריות על חפץ השייך למעסיקו, מועלה לערער על המשנה שקובעת שאם אחד אומר "שמור את חפצי ואני אשמור את שלך," שני הצדדים נחשבים שומרי שכר. כדי ליישב זאת, מוסבר שהמקרה במשנה עוסק במקרה שכל אדם שומר על חפץ של השני ביום אחר. מובאים שני מקרים שבהם השומרים נמצאו אחראים למרות שבמבט ראשון הם נראו כמקרים של שמירה בבעלים. מקרים אלו מוסברים שאינם מקרים של שמירה בבעלים. בנוסף, יש דיון לגבי הפירוש של כשמישהו אומר "הנח" בתגובה לבקשה לשמור על חפץ: האם הכוונה "הנח אותו ואני אשמור עליו" או "הנח אותו ותדאג לו בעצמך"? זה מושווה למשנה בבבא קמא מז בניסיון להציע שזהו נושא של מחלוקת תנאית, אך ההשוואה נדחית בסופו של דבר.