המשנה קובעת שמי שהלווה עם משכון יש לו רמת אחריות כמו של שומר שכר. נראה שהמשנה אינה הולכת בעקבות דעתו של רבי אליעזר, שסבור שאם המשכון אבד, הלווה יכול להישבע ולהיפטר, כמו שומר חינם. הגמרא מנסה אז בשתי דרכים שונות ליישב את פסק המשנה גם לפי רבי אליעזר. אולם, זה נדחה מכיוון שרבי עקיבא חולק על רבי אליעזר, ומאחר שרוב המשניות הבלתי מיוחסות הם בשיטת רבי עקיבא, הגמרא מעדיפה ליישב את המשנה לפי רבי עקיבא. מוצעות ארבעה הסברים שונים להבין את המקרה שבו רבי אליעזר ורבי עקיבא חלוקים ומה הבסיס למחלוקתם. ההלכה נספקה כאבא שאול, כפי שמצוטט במשנה, שניתן להשכיר משכון של אדם עני ולנכות את כסף ההשכרה מהלוואה. אם אדם מעביר חבית של אחר ממקום למקום והיא נשברה, יש מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה אם מבחינים בין אם היה שומר שכר לבין אם היה שומר חינם. אין דברי ר' מאיר מסתדרים עם סוגיה בבבא קמא, שם שיטתו מבוססת על זה שנתקל נחשב כפושע. איך אפשר להסביר את הסתירה? ר' אלעזר אמר שההלכה כר' מאיר, אך היה לו קשה לקבל את דבריו. למה?