אם מישהו שוכר בהמה וחוסם אותה בזמן שהיא דשה, הם מקבלים עונש מלקות וגם חייבים לפצות את הבעלים על המזון שהבהמה אמורה היתה לאכול בזמן העבודה. הגמרא שואלת כיצד זה יכול להתאפשר מדין קים ליה בדרבה מיניה, והבית הדין אינו יכול להעניש משום שני דברים שונים על מעשה אחד. אביי, רבא ורב פפא מתרצים בצורות שונות. רב פפא פוסק בשני נושאים לא קשורים - באחד אוסר אפיית לחם שהוא חלבי או בשרי, ובשני אוסר להכניס זכר ונקבה של בעלי חיים מסוגים שונים לאותו דיר כדי למנוע הזדווגות בין מינים שונים (הרבעת כלאים). הדין השני לא היה אסור מעיקר הדין, אך אסר כדי שאנשים לא יזלזלו. רב אחדבוי בר אמי מעלה קושי נגד הפסיקה השנייה של רב פפא, אך הקושי נפתר. הוא גם מביא את אותו מקור כדי לשאול על פסיקה של רב יהודה בנוגע להזדווגות בהמות, אך גם זה נפתר. המשנה דנה בדינים הנוגעים לפועל האוכל בזמן העבודה, ובכלל זה אם החובה לאפשר להם לאכול היא רק אם הם עסוקים בעבודה הן בידיים והן ברגליים כמו שור שאי אפשר לחסום אותו והוא עובד בארבע, ואם אדם עובד עם סוג אחד של תוצרת, אין הוא יכול לאכול סוג שונה של תוצרת בשדה. גם אם פועלים מורשים על פי התורה לאכול רק בזמן עבודה פעילה, החכמים התירו להם לאכול בזמן הליכה בין השורות כדי למנוע הפסד כספי למעסיק. הגמרא מעלה שאלה האם פועל יכול לאכול מאותו סוג תוצרת באזור אחר ומנסה לענות על כך מתוך שלוש פסיקות שונות במשנה, אך דוחה כל הצעה.