שואל אינו אחראי לבהמה/כלי שמתה תוך כדי שימוש רגיל בה ('מתה מחמת מלאכה'). עם זאת, אם השתמשו בו באופן חריג, השואל אחראי לנזקים. מוצגים מקרים שונים להסביר מהו נחשב לנזק או מוות מחמת מלאכה. רבא דן בתרחישים נוספים שבהם תחול פטור משום 'שמירה בבעלים', כגון אם השואל מבקש מהמשאיל להביא להם כוס מים בזמן שהוא שואל את הפריט, או אם המשאיל עובד בתפקיד ציבורי. החכמים אמרו לרבא שאם הוא משאיל להם חפצים, הם לא יהיו אחראים כיוון שהוא עובד עבורם. רבא השיב שהם נתונים לשליטתו, כיוון שהוא יכול לבחור מה ללמד ואין להם ברירה אלא ללמוד זאת. המשנה מתארת מקרים שבהם פרה מושכרת למשך זמן מסוים ומושאלת לזמן מסוים, או שיש שתי פרות - אחת שכורה ואחת שאולה. אם הפרה מתה ויש ספק אם זה היה בזמן שהיא היתה שכורה או שאולה, או יש ספק איזו פרה מתה – זאת שהיתה היתה שכורה או שאולה, ההלכה משתנה בהתאם לטענות של כל צד (אם הם בטוחים בטענתם או לא – ברי ושמא). זאת על בסיס העיקרון שאם לצד אחד יש טענה ודאית והצד השני אינו בטוח, אנו מחזיקים בדבריו של מי שיש לו טענה ודאית (ברי ושמא ברי עדיף). המשנה מציבה קושי לדעתם של רב נחמן, הסבורים שפטורים מלשלם במקרה אחר גם אם הטיעון שלא שמא לעומת טיעון ודאי של הצד השני, משום הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה. הם פותרים את הקושי בטענה שהמשנה מתייחסת למקרה שבו חלה על השואל חובת שבועה, ומכיוון שמי שאינו בטוח בטענתו אינו יכול להישבע, השואל חייב לשלם. אבל אם היה מקרה שלא דרש שבועה, השואל היה פטור, כדברי רב נחמן.