כיוון שרבי יוחנן הסביר שהסיבה לשבועות במשנה היא למנוע מהאחד לתפוס את הטלית מהשני ולטעון שהוא שלו, ממשיכה הגמרא להוכיח שאפילו מי שחשוד על ממון, אפשר להאמינו בשבועה. הניסיון השלישי להוכיח זאת הוא מדין של רב הונא לגבי שומר שטוען שקרה משהו לפריט אשר יפטור את השומר, אך השמור בוחר לשלם עבור הפריט. הוא חייב להישבע שאינו ברשותו למרות שיש חשש שאולי באמת הפריט אצלו והוא גנבו. שוב, הוכחה זו נדחית שכן השומר משלם כסף עבור הפריט ולכן יכול להצדיק את זה. בסוף, הגמרא לומדת מעוד שלוש שבועות שבאמת מי שחשוד על ממון איננו חשוד על השבועה - משבועת היסת, השבועות עם חנווני ופועלים, והשבועה שנשבע שומר חנם שטוען שהפריט נגנב או נאבד. אביי מביא הסבר חלופי לשבועות במשנה כיוון שהוא אינו סבור שאנו יכולים לסמוך על מי שחשוד על ממון. לדברי אביי, החשש הוא שקיים ספק האם האחד חייב להחזיר הלוואה לשני ולכן הנושה תופס את הטלית כתשלום עבור ההלוואה הנדונה. מדוע אביי אינו דואג במקרה זה גם לשבועת שקר? שואל רבי זירא: אם שני האנשים היו אוחזים בטלית בבית הדין ואחד תפס את הכל, האם התופס זוכה עכשיו לכל הטלית? באיזה מקרה בדיוק נשאלה השאלה הזו? מה הטיעונים בעד ונגד? בהנחה שהתופס בה זוכה לכל הטלית, האם הדבר נכון גם אם יקדש את כל הטלית מבלי שתפס בה שכן לגבי הקדש דיבור נחשב כמו מסירת חפץ (תפיסה). כדי לענות על שאלה זו מביאה הגמרא סיפור על בית מרחץ ששני אנשים תבעו שזה שלהם, ואז אחד מהם קידש את בית המרחץ. רב המנונא פסק שזה עבד ולמדו ממשנה על ספק בכור אך רבה דחה את הוכחתו. רב חנניה מביא הוכחה לדברי רבה מברייתא אך אביי מטיל תחילה ספק בהוכחתו אך לאחר מכן חוזר בו ומקבל את ההוכחה.