לאחר שהסיקו שכולם מסכימים שאם הבעל שם גט בחצר אשתו, היא מתגרשת משום שחצרה נחשבת כידה, מביאה הגמרא שלושה הסברים על מה חולקים ריש לקיש ורבי יוחנן לגבי חצרה וארבע אמות של קטנה. אם אנשים רצים אחרי בעל חיים עם רגל שבורה שנכנס לשדה של מישהו, בעל השדה יכול לרכוש אותו באמירת "זכתה לי שדי" שכן החיה לא מסוגלת לברוח. אבל אם החיה הייתה יכולה לרוץ מהר ולברוח, אז האמירה הזו לא תהיה יעילה. שמואל מגביל את המשנה שהשדה אינה משתמרת והבעל עומד בסמוך. הגמרא מביאה הוכחה מברייתא שבשדה שאינה משתמרת, על הבעלים להיות בקרבת מקום כדי לזכות בחפץ מהפקר. הברייתא סותרת את עצמה ולכן מוצעת קריאה חלופית המשמשת להוכחת דברי שמואל. אולם הגמרא מציעה קריאה חלופית של הברייתא כדי לדחות את ההוכחה, אך קריאה זו אינה מתקבלת. גם עולא ורבא בר בר חנה הגבילו את המשנה כשמואל. רבי אבא מעלה קושי נגד עולא ממשנה במעשר שני ה:ט על כך שרבן גמליאל נתן זכויות במעשר שלו לרבי יהושע ורבי עקיבא בהיותם על סירה בכך שהשכיר להם זכויות על חלקת אדמה בנכסיו. מאחר שלא עמדו ליד הנכס, ניתן להוכיח כי רכשו אותו מבלי להיות ליד השדה. תשובה אפשרית אחת לקושי היא להסביר שפעולת הרכישה הייתה דרך קניין אגב, לפיו מי שרוכש קרקע ודברי מטלטלין רוכש את הקרקע (באמצעות כסף) והמיטלטלין הופכים אוטומטית לשלו. רבי אבא לא קיבל את התגובה הזו ורבא מסביר מדוע. רבא מציע שמאחר שהיתה דרך קלה יותר לעשות זאת - על ידי קניין סודר, ולא השתמשו בקניין הזה, זה כנראה משום שהזכות לרבן גמליאל במעשר לאחר שהפריש אינה זכות ממונית אלא טובת הנאה בלבד. אולם הגמרא דוחה את הצעתו של רבא ומסבירה שמתנות כהונה נחשבות לכסף ומסבירה מדועקניין סודר לא היה מועיל, אבל קנין אגב כן. רב פפא מציע תשובה אחרת לקושי של רבי אבא בכך שמבחין בין זכיה מהפקר וזכייה כשיש מישהו המקנה את החפץ לצד השני.