נשים מעל גיל 45 מתקשות להישאר רלוונטיות בשוק העבודה. ליאת ויעל דיברו בפתיחות על אייג'יזם ודעות קדומות

"אני טכנופובית, את מכירה את זה מהיום שאנחנו חברות", הודתה ליאת. "אבל אני עדיין מאמצת את כל הטכנולוגיות המתקדמות, גם אם קצת קשה לי – AI, צ'אט ג'י פי טי. מצד שני, לפעמים אני חוככת בדעתי אם להגיד את הגיל שלי כשאני מול לקוחות חדשים. אולי יגידו – היא כבר אולד פאשן".

השיחה בין ליאת ליעל נפתחת בנושא שלא מדובר מספיק, ובטח לא בקול רם: מה קורה לנשים בשוק העבודה אחרי גיל 45?

"הפעם, יעלי, אני רוצה דווקא שנדבר על נושא ידוע ומושתק – הקריירה והגיל", אומרת ליאת. "נכון, שתינו עצמאיות, אבל גם אנחנו צריכות להתמודד עם לקוחות חדשים ובכלל – בגיל שלנו".

יעל הסכימה: "יש באמת אייג'יזם – זה נכון גם לגברים, הוא לא מחבב את אפורי השיער. אבל הוא מתחדד כשזה נוגע לנשים. תסתכלי על ביבי, על טראמפ – גברים בגיל מבוגר שהם בשיאם. ונשים פחות."

זה לא את, זו הסטטיסטיקה

המספרים מדברים: לפי נתוני הלמ"ס, שיעור האבטלה בקרב נשים בגיל 45 עד 64 גבוה ב־15% לעומת גברים. יעל הוסיפה: "משך האבטלה אצל נשים בגיל הזה הוא בממוצע 8.5 חודשים, לעומת 5.2 חודשים אצל גברים. אני מחפשת עבודה? ייקח לי יותר זמן למצוא עבודה – סטטיסטית".

ליאת התעצבנה: "זה נורא עצוב. אנחנו מתמקצעות עוד ועוד – אני לא יכולה להשוות את עצמי היום לעומת לפני 10 או 20 שנה".

זום אין – זום אאוט

אבל מסתבר שלא כולם מתרשמים מהניסיון. יעל שיתפה: "רציתי להביא מרצה סופר מקצועית לזום מול חברה מדהימה. רואים שהיא לא צעירה, וגם קצת מלאה. אמרו – 'אנחנו מחפשים דינמיקה יותר צעירה'. זה שם קוד ל'מבוגרת מדי'".

ומה עם פנסיה? "זה ממש חוסר צדק מובנה", התריעה יעל. "מצד אחד אתה מעלה את גיל הפנסיה, מצד שני גיל התעסוקה מתנכר לנו. מה נהיה?"

מה עושים?

בתיה גלאש, פסיכולוגית תעסוקתית שמתמחה בניהול קריירות, הגיעה לאולפן עם נקודת מבט אופטימית אך פרקטית: "היום לקראת גיל 60 אנחנו בוחנות את הקריירה ה־3. זו הזדמנות לבחון את כללי המשחק מחדש".

ומה הגיים צ'יינג'ר? לדבריה, "להבין שאי אפשר להמשיך באותו מסלול. צריך לחשב מסלול מחדש – איך אנחנו מספרות את הסיפור שלנו, לוקחות את כל הניסיון שצברנו ומתרגמות אותו למה שנדרש היום בשוק".

והשורה התחתונה? לא לוותר: "המשחק הוא – איך אני הופכת להיות רלוונטית ביחס לצרכים של מקום העבודה. מה שהיה פעם לא מה שיהיה היום – אנחנו לא נלך עם הראש בקיר".

וליאת סיכמה כמו שרק היא יודעת: "את יכולה להיות בת 32 סופר מקצועית ואנרגטית, ואת יכולה להיות בת 52 או 62 עם ערך מוסף ענק – וזה תלוי במה שאת מביאה למרכז הבמה".

הפעם בפודקאסט של ליאת ויעל, במקום לדון בעוד גלי חום, חוסר שינה או מחסור באסטרוגן – דיברו על נושא חם לא פחות: הטיפול בהורים המזדקנים תוך כדי שאת בעצמך מזדקנת.

יעל פתחה את הפרק בטון כן במיוחד: "ההורים שתמיד היו המשענת הופכים להיות נזקקים באיזו שהיא דרך – אם זה פיזית ולפעמים כלכלית". היא סיכמה במדויק את הלחץ: "נוצר מצב שאנחנו מן דור סנדוויץ' – מצד אחד מגדלות ותומכות בילדים, מצד שני מטפלות ודואגות להורים".

שעות, אחריות ו... עוד שעות (במיוחד לנשים)

אם תהיתם איך מתחלקות המשימות בין גברים לנשים – הספוילר הוא: לא ממש מתחלקות. יעל הביאה נתונים חד-משמעיים: "יש נתונים מארה"ב שנשים משקיעות בממוצע 12.3 שעות בחודש, גברים 5.5. הפער ברור – הנשים מעל 100 אחוזים מעל גברים".

ליאת המשיכה בקו הזה: "נשים משקיעות יותר שעות אין ספק. הנתונים מראים את זה חד משמעית - נשים נושאות יותר בנטל גם בטיפול בילדים וגם בטיפול בהורים שלנו".

עצות מרגשות, בירוקרטיה מטריפה

השתיים דיברו גם על הבדידות של ההורים, השחיקה הנפשית, והפתרונות האפשריים. ליאת: "אני יכולה להגיד שאחי עושה יותר, אבל זה משהו שדיברנו עליו אנחנו לא בתחרות – אנחנו עם אותה מטרה, לתת תמיכה להורים שתמכו בנו".

יעל הוסיפה ממד אישי: "אימא שלי נפטרה לפני 3 שנים, אני יותר טובה בארגון, אחותי יותר טובה בלתת את היד והאמפתיה". ליאת סיכמה את הכל במונח מדויק מדי: "העבודה השקופה" – זו שאף אחד לא סופר, עד שהיא שורפת לך את הזמן, העצבים והפנסיה.

ומה עם ייפוי כוח מתמשך?

כדי לעשות סדר בעולם המשפטי המבולגן, הצטרפה עורכת הדין מגי הלפרין להסביר: "ייפוי כוח מתמשך נועד לתת לנו את האפשרות, בזמן שאנחנו כשירים, להחליט מי יטפל בעניינים שלנו היה והפכנו ללא כשירים. זו אפשרות טובה".

ומה ההבדל בינו לבין צוואה? מגי מחדדת: "צוואה נועדה להסדיר את כל העניינים של אותו אדם ביום שהוא נפטר, ייפוי כוח מתמשך נכנס לתוקף ברגע שבו הפכנו להיות לא כשירים".

ונכון, גם כאן יש פוטנציאל לסערה משפחתית: "ייפוי כוח מתמשך הוא לפעמים תחילתו של סכסוך ירושה. אם יש 4 ילדים וההורה בחר רק באחד - אז מתחיל מתח. לכן תמיד כדאי שהדברים יהיו שקופים מול כל שאר הילדים".

אז מה המסקנה מהפרק? דיברו, חלקו, חתמו על ייפוי כוח, קחו עו"ד, תזמינו מישהי שתעמוד בתור בביטוח לאומי – ואז תתפנו לרגע לחשוב על עצמכם. או לפחות לחצי שעה שקטה בלי טלפון מההורים, הילדים או הדוור.

בפרק חדש בפודקאסט, ליאת אריאב, יעל וינר ואורחת מיוחדת — מרגלית שילה, מנהלת רפואה משלימה וקידום בריאות בלאומית', צוללות אל תוך מושג הביו-האקינג ומנסות להבין: איך מתכנתים את הגוף ואת המוח כדי להרגיש טוב יותר?

"ביו האקינג זו גישה הוליסטית שמביאה אותנו לחשוב — מסייעת לנו לשפר את הביצועים של הגוף והמוח בעזרת מדע", פתחה ליאת. "עשיתי בדיקות דם, כל התוצאות שלי היו פרפקט, אפילו יותר טוב כשהייתי נערה. למה? כי אני עושה ספורט, צום לסירוגין, תזונה שמתאימה לי — בלי קשר לדיאטות".

יעל מצדה לקחה את השיחה למקום הכי אישי: "אני בתור ילדה הייתי שמנמנה. בגיל ההתבגרות התוודעתי לעולם הדיאטות וזה תמיד היה סביב גרעון קלורי — בלי מחשבה על מה נכון ובריא".

מרגלית הצטרפה לשיחה עם מבט מקצועי מהעולם המשולב של הרפואה הסינית והתזונה הפונקציונלית.

"53% מהנשים שסובלות מתסמינים של בגיל המעבר מדווחות על גלי חום", סיפרה. "זה נובע משיבושים במרכז בקרת הטמפרטורה של המוח. לא כולן יכולות או רוצות לקחת הורמונים — אז אנחנו נותנים תפריט עשיר בפיטואסטרוגן: סויה, עדשים, נבטים, ברוקולי, שיבולת שועל, קינואה..."

והכי חשוב — התאמה אישית. "אם יש לה בעיות עיכול, היא תקבל אורז מלא. אם זו חולשה בריאה, אורז בסמטי. אם כליות — אורז בר".

האם ביו-האקינג הוא הטרנד הבא או פשוט שם חדש לחיים מאוזנים? כנראה גם וגם — תלוי את מי שואלים ואיזה אורז את שמה בצלחת.

יש גיל שבו גברים מתחילים להרגיש את השינויים... אבל שקט, אסור לדבר על זה! ליאת אריאב ויעל וינר, הפודקאסטריות של גיל השינוי (גם של גברים), פתחו פרק חדש שעוסק בעניין שרבים מנסים להסתיר מתחת לפאה (או הקרקפת): אנדרופאוזה, או בשמה העממי – "גיל העמידה של גברים". כן, זה קורה גם להם.

"גם גברים חווים את גיל השינוי. זה דבר שפחות מדברים עליו", אומרת יעל וינר. "זה אפילו מוכר מדעית – קוראים לזה אנדרופאוזה", מחזקת ליאת אריאב, שמציעה גם מיתוג מחודש: "אנחנו רוצות למתג בכלל את גיל העמידה מחדש, כי יש לו יחסי ציבור כל כך גרועים – אז הוא טוב!"

הפאה היא הסקסי החדש?

ליאת ויעל לא לבד: מי שהצטרף לשיחה הוא מוטי רייף – האיש, הטעם והכפכפים. אחרי שחצה את גיל 60, הוא אומר בביטחון מלא: "אני חושב שמה שאתה עושה בחיים – העשייה שלך, המשמעות, הקצב, התשוקה – אם זה נעלם, גם הזיכרון נעלם. החיים בלי יעד זה כלום".

ובכל זאת, שואלים אותו אם גברים מדברים על הגיל? "לא. אצל גברים לא. ממש לא", עונה מוטי בישירות אופיינית.

ליאת: "למה?"

מוטי: "א' אין לי הרבה חברים גברים, וב' – רוב החברה שלי היא נשית. ויש את אלה שכשאתה שואל אותם על הגיל הם אומרים 'אל תגיד לי, כמה אני נראה?'"

יעל מחדדת: "בעצם אתה אומר שזה לא עניין של גיל, אלא של משמעות – וזה מה שנותן את הדרייב והאנרגיה", ומוטי לא מהסס: "אני לא נראה יותר צעיר – אז מה? התשוקה שלי לא נגמרת".

קוריאה – המקום שבו גברים מטפחים שיער ונשמה

ליאת, שחזרה מקוריאה עם תיקי קוסמטיקה ותובנות חדשות, מתארת עולם אחר: "הלכתי לספא שיער – לפחות חצי מהמטופלים היו גברים. את אומרת, וואו – איך הם נראים יפה, איך הם מנתחים, מתלבשים, מטפחים את עצמם – והם מדברים על זה, הם נראים, רואים אותם, הם לא מתביישים".

יעל מוסיפה: "היום גברים משתילים שיער וזה ממש סבבה. בעבר הייתה ציניות, היום יש הבנה חברתית שזה בסדר גמור שגבר דואג למראה החיצוני שלו".

"אפילו כתב טלוויזיה שאנחנו מאוד מעריכות לא התבייש – כולם דיברו על זה, והוא לא הכחיש. וזה נהדר בעיניי", מציינת ליאת.

אז מה השאלה הפעם?

יעל מסכמת: "למה גברים מכחישים לגמרי את גיל העמידה?"

ליאת: "זו העת להאיר את זה בא'. זו לא בושה".

ובינינו? אם גברים כבר משתילים שיער בגלוי, אולי הגיע הזמן להשתיל גם קצת מודעות עצמית. או כמו שליאת אומרת: "אנחנו לא נרוץ אחרי הנעורים – כי המרוץ הזה בסוף הופך פאתטי".

ומוטי? הוא כבר הקים את שבוע האופנה שבו "אף תצוגה לא מתקיימת רק עם דוגמנית במודל מסוים".

בקיצור, גיל העמידה זה הדבר הבא. גם לגברים. תתמודדו – אבל עם קרם עיניים.

בפרק חדש של הפודקאסט, ליאת אריאב ויעל וינר מדברות על הפנאי שמתפנה בגיל השינוי – ומה עושים איתו (רמז: לא לשבת בבית).

ליאת אריאב ויעל וינר חוזרות עם פרק חדש של הפודקאסט 'בדרך לשלישי', והפעם הן עוסקות בנושא בוער: מה עושים עם כל הזמן שהתפנה כש"הילדים יוצאים מהקן"? לא מדובר בסדנת קיפולי נייר או לימודי סריגה – אלא בשאלה של ממש: איך ממלאים את הוואקום של גיל המעבר?

 

"אני מרגישה שאנחנו און טרנד", ציינה יעל וינר, בהתלהבות של מי שזה עתה ראתה את קמרון דיאז חוזרת לסרט אקשן אחרי 10 שנים. "כולן הפכו פתאום מסביבנו לשוחרות תרבות ואמנות", היא הוסיפה, וסימנה את המסלול החדש לנשים בגיל השינוי: פחות הסעות לחוגים – יותר הופעות מחול.

 

 

ליאת אריאב הוסיפה: "תמיד היה ילדים, בית, קריירה, עבודה – ופתאום מה עושים? אז אני חושבת שחלק עיקרי מהפרק שלנו היום יעסוק במילוי הפנאי". ומה הפתרון? לדבריה, צריכת תרבות אינטנסיבית: "אני מוצאת את עצמי שאין שבוע שאני לא או בהופעת מחול, או בתערוכה, או גם וגם. וזה יוצא לי פשוט נפלא".

 

 

השיחה נגעה גם במעמדו החדש של עולם התרבות בגיל הזה: "האם זה סמל הסטטוס החדש של גיל השינוי?" שאלה אריאב, וינר השיבה: "אם את לא שם – את לא חלק מהשיח". לדבריה, זה לא רק בילוי – זו העצמה אישית: "זה נותן משמעות. זה לא סתם לשבת עם חברות בבית קפה או לראות משהו בטלוויזיה. זה עושה משהו טוב בשביל עצמך".

 

 

בקיצור, אם אתן בגיל המעבר, אבל בסטייל ועדיין לא העליתן סטורי מפתיחת תערוכה – ייתכן שאתן מפספסות את רוח הזמן.

 

בלי מסכות ובלי פילטרים: ליאת אריאב ויעל וינר מדברות על השנים שבהן אנחנו הכי רואות את עצמנו – ואיך לא לפחד לומר בקול את המספר

פודקאסט חדש בהנחיית ליאת אריאב ויעל וינר מנסה לפרק את החרדה מגיל המעבר, ולדבר בכנות על הגיל, הגוף, המיתוג – ומה שביניהם. שתיהן בנות 58, אמהות ונשות קריירה, ובשיחה פתוחה ומשעשעת הן מתמודדות עם שאלה אחת פשוטה: למה גיל המעבר עדיין כל כך טעון?

יעל פתחה בכנות: "הגיל הזה זה גיל מפחיד. זה קצת כמו גיל ההתבגרות – אנחנו מכוערות ואז אומרים לנו 'תורידו את הגשר', 'פצעי הבגרות יעברו', 'עד החתונה זה יעבור'. פה, לכאורה, זה לא עובר, והדבר הבא שמחכה לנו הוא לא איזו פריחה ושגשוג לכאורה".

ליאת הוסיפה מבט חיובי: "אני חושבת שגם אם הוא מפחיד, זה גיל שיש בו המון המון הזדמנויות. וגם – אנחנו מניחות שגיל המעבר, המיתוג שלו מאוד לא טוב".

בהמשך הציגו את עצמן: "שמי ליאת אריאב. בדיוק לפני שבועיים חגגתי יום הולדת 58. אני נשואה ואם לחמישה ילדים, ועצמאית – בעלת משרד יחסי ציבור", סיפרה ליאת. יעל הציגה: "שמי יעל וינר. אני נשואה, יש לי שלושה ילדים. היום אני מנהלת קהילה שייסדתי לנשים ופיננסים. גם אני בת 58 – זקנה ממך בכמה חודשים".

ליאת סיפרה על יחסיה עם הגיל: "לא רצית כל כך שנדבר על הגיל, ואני תמיד אומרת בגאון בת כמה אני. אני מאמצת את הגיל הזה בגאווה, ואני גם מרגישה שאני בשיאי. הגיל הזה, לי, עושה מצוין".

יעל הודתה שזה לא פשוט: "אני מודה שקשה לי. אני אפילו מודה ששיקרתי פעם אחת על הגיל שלי, בנסיבות מאוד מוזרות – בפגישה אקראית עם מישהי שסיפרה לי שהיא בת 50, ופתאום היה לי קשה להגיד את ה'ושבע' הזה, אז אמרתי 'וחמש'. אחרי זה רציתי פשוט למות במקום. הייתה לסבא שלי אחות ששיקרה כל חייה על הגיל שלה. היא הגיעה לגיל 107. כשהיא נפטרה, חשבנו שהיא בת 105 – והתגלה לנו רק על הקבר שהיא בת 107. תמיד אני חושבת על השנה הזאת – כשהיא הייתה בת 100, וכולם חשבו שהיא בת 98, והיא רצתה לצרוח 'אני בת 100' – והיא לא יכלה, כי היא הייתה כבולה בשקר הזה".

ליאת מציעה גישה שונה: "אנחנו נמתג את הגיל הזה מחדש. אני חושבת שזו תקופה של שינויים – לתת את הכבוד והמקום לתקופה, לא לגיל המעבר. אני מרגישה צעירה. לא אכפת לי להגיד בת כמה אני".

יעל השיבה באותנטיות: "יש איזו האדרה כזאת של להיות צעירים, גם מפרסמים. אני רוצה להגיד – אני לא מרגישה צעירה, ואת זה אני אומרת בשלמות מלאה ובלי שום עצב. אני בגיל שלי, ואל תגידו לי שאני נראית צעירה מגילי. אני כבר לא צעירה – וזה ממש סבבה".

שתיהן גם מודות על הבחירות הטבעיות שלהן: "אנחנו יכולות לחשוף – לא את ולא אני עשינו התערבות כזאת או אחרת בפנים או בגוף. אנחנו לא מתנגדות, אבל לא עשינו את זה. אני, באופן כללי, לא מתאפרת – אם בכלל", אמרה ליאת.

יעל התייחסה לשיער הלבן ולזהות: "לקח לי זמן להתחבר לשיער שיבה. אבל ברגע שראיתי יותר ויותר נשים – ישר זה נראה לי יפה. לעצמי – זה קצת קשה לי. יש לי סבתא בת 104, והיא אמרה לי שהיה איזה רגע בחיים שלה שהיא הסתכלה במראה ולא זיהתה את עצמה. היא אמרה – 'זה רגע נורא מפחיד'. אחת הסיבות שאני צובעת את השיער זה בשביל עוד להכיר את עצמי. זו גם אחת הסיבות, מהצד השני, שאני לא עושה התערבויות קוסמטיות".