קצת מאוחר, בנו בריכה קטנה מתחת למגדל. שישה על 12 מטר. זו הייתה הבריכה. שם היינו מתרחצים, אבל היה משטר. חס וחלילה לא, לא יותר מדי זמן להיות במים. אז היה מגיע אלינו אחד שהיה אחראי על הילדים. או שהיה עם משרוקית או שהיה צועק. להיכנס, עוד פעם שריקה, כולם לצאת. וזהו. באחת הפעמים בנות מהכיתה שלי, לא יודע התרחצו במים, אבל הן ישבו חשופות עם בגד ים כזה חשוף בשמש. והעור שלהן לא היה בדיוק בשביל, בשביל השמש. הן קיבלו, נשרפו להן הרגליים. אני זוכר שבוע לא יכלו ללכת.

היה, הגיע אלינו בחור מתל יוסף. שכל לא היה לו, אבל כמו שאומרים, גבורה בראש, יש לו שכל ברגליים. הוא היה מבוגר ממני כבר כמעט בשנתיים, למרות שהיה לו כל כך הרבה שכל שהוא למד איתי באותה כיתה. הוא עולה על הבריכה ואדם טבעי, טבעי לגמרי. היה מתפשט לחלוטין. עולה על המקפצה בשביל לקפוץ למים. וכשהוא היה קופץ, כל האבות שישבו שם: “אוי!”.