שפת אמת לפרשת מטות- תרנב
מדרש אילו רצה מרע"ה לחיות כמה שנים הי' חי שכ' נקום כו' אחר תאסף אלא להגיד שבחו של משה רבינו ע"ה שאמר בשביל שאחי' יתעכב נקמת ישראל כו'. וצריך ביאור למה לי' האי טעמא והלא מצווה ועומד הוא. נקום. אבל הענין הוא כי הרוצין לנקום וללחום מלחמת מצוה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו משהו. וכשיש להם משהו נגיעה אינם יכולין לעמוד במלחמה. כי ארדוף אויבי ואשיגם הוא מעלה העליונה מכל המעלות. וחלילה להסתפק שהי' מרע"ה מתעכב בשביל שיחי'. רק הכוונה שאם לא הי' גובר בו נקמת בנ"י יותר מכל חיי נפשו. הי' ממילא בו קצת נגיעה. ואז לא היה עולה יפה בידו הנקמה. וכזה נפרש ג"כ מ"ש במד' ביהושע דכ' ימים רבים עשה כו' מלחמה ע"י שרצה להאריך ימים ולכן נחסר לו י' שנים ע"ש. והוא פלא לומר כן על יהושע. ותו קשה דהא כתיב ימים רבים עשה א"כ לא הלך בטל ממלחמה ומה שייך בזמן המלחמה להאריך ולקצר. אבל הענין יתבאר כנ"ל ע"י שהי' בו קצת נגיעה שעלה במחשבה שימי חייו תלוין בזה. שוב לא הי' יכול להלחם בנקל והי' לו מלחמה בעצמו ימים רבים של צער. ולכן מסיים המד' רבות מחשבות בלב איש. לומר שלא הי' כאן שום חטא רק איזהו הרהור וזה ההרהור הי' עיכוב שלא הי' [*יכול] להלחם ברגע אחת. והשי"ת הוא בוחן לבות וכליות כדאיתא במדרשים. שאפילו המחשבות שהאדם בעצמו אינו מרגיש בהם גלוין הם לפניו ית"ש. וזהו הי' שבחו של מרע"ה שלא הי' מרגיש שום נגיעה כלל. וכ"כ המפרשים פי' הפסוק החלצו מאתכם. שאנשי המלחמה צריכין לחלוץ כל נגיעות עצמותן למס"נ למלחמות ה' וכ' וימסרו מאלפי ישראל כו'. פרש"י כיון ששמעו במיתתו של משה כו'. שהם הי' להם נגיעה בזה. אבל משה רבינו ע"ה באמרו החלצו מאתכם. ביטל מהם כל הנגיעות ונמסרו בע"כ ונמשכו אחר דרכו של משה רבינו ע"ה: