במדרש שיש אברים שהם ברשות האדם ידים ורגלים כו' ויש עין וחוטם ואוזן שאינם ברשותו ואם האדם זוכה הכל אינו ברשותו כו'. היפוך רצון הרשעים להיות הכל ברשותם. והצדיק שחפץ בכל לבו להיות בטל להקב"ה שלא יהי' ברשות עצמו זוכה לזה. ובאמת הכל ברשות הקב"ה רק שאיברים אלו מסרם להאדם שכפי רצונו יצאו מרשותו ויחזרו לרשות הקב"ה. וזה נקרא שהם ברשות האדם להכניסם ולקרבם להקב"ה. וכמו שהי' ביצחק אחר החרדה הגדולה כו' אמר גם ברוך יהי' ע"י שהרגיל בנפשו לבטל כל הרצונות כרגע עבור רצון הש"י. זכה לזה שלא יאמר דבר שלא כרצון הקב"ה. וע"ז הי' עיקר בריאת האדם. כי וודאי עיקר הקדושה שבאדם נתן בו הקב"ה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. ורק האדם לבוש גשמיי אל הפנימיות. וצריך לתקן לבוש הזה להיות בטל להפנימיות. וז"ש וירח את ריח בגדיו שהוא בחי' לבוש הנ"ל. עיקר עבודת האדם. ויברכהו. וכן איתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ושלום הוא ע"י הביטול רק לעבודת הש"י נמצא יש לו תמיד רק רצון א'. כי בלתי זה יש לאדם רצונות מהופכות. ומי שרוצה דבר פרטי יש דברים נגד רצונו. אבל מי שרוצה רק רצון הש"י נמצא יש לו רצון א' לכל דבר כי בכל דבר יש בו רצון הקב"ה ונק' שלום כנ"ל. [גם שמחבר הלבוש להפנימיות כנ"ל ונק' שלום] [וכן נ"ל פי' הזוה"ק ריח בגדיו כמ"ש עוטה אור כשלמה כו' כנ"ל שבריאת העולם הוא בחי' הלבושים להיות זה מלבוש לזה כו' וזה ע"י עבודת האדם כנ"ל ע"ש]: