במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. ספרים נכתבין בכל לשון כו' לא איש דברים. משזכה לתורה אלה הדברים כו'. כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא וחיות הכל מהתורה. ולכך מתיר את הלשון שלשונות האומות הם רחוקות מהקדושה ומתגשמים. מ"מ ע"י שנתלבשו בתורה באותו לשון מתרפא הלשון ומתקרבות ג"כ להקדושה ולכך מותרין הס' להיות נכתבין בכל לשון. שאותיות התורה מתירין הלשון מהמאסר שנתדבק הלשון בסט"א. וזה יפת אלקים ליפת כו' שיהי' מלבוש ג"כ להתורה. וע"י פנימיות התורה מתקרבות החיצוניות ג"כ:ומ"ש מרע"ה לא איש דברים. הלא דיבר עם הש"י גם אז. רק להיפוך לדבר לפרעה ולהכניס מאמר ה' בלשון המובן לפרעה זה לא הי' קודם יצ"מ ונתינת התורה [כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות ע"ש וארא] ועתה כתי' הואיל כו' באר כו' התורה. פי' ז"ל בשבעים לשון שהכניס אור התורה בכל הלשונות. וזה כל ענין משנה תורה שחזר התורה כמו שנתקבלה בישראל, כי דברי התורה אין שיעור לקדושתם. וכפי מה שקיבלו בנ"י החזיר עמהם והמשיך הארת התורה בעצמותם. וכ' במדרש וכי לא דיבר משה רק אלה הדברים רק דברי תוכחות ע"ש. ופי' תוכחות שנכנס הדבר בתוך האדם וזה נק' דברים שההפרש בין מאמר לדיבור שהוא לנוכח. כמו דבר מלך שלטון שהדיבור הוא להיות נעשה כן. ואמירה שייך אף על מה שאין לעשות. משא"כ דיבור הוא גזירה להיות כך. וכתי' אל כל ישראל שהכניס בהם דברי התורה. במדבר בערבה כו' אף המקומות שחטאו שם. האיר גם שם דברי התורה שנותנת חיים ורפואה כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל עמ"ש בשבעים לשון פי' להם. ומה נצרך זה. רק שיש לע' אומות ע' מדרגות להתנגד להקדושה. ומרע"ה המשיך אור התורה שיוכלו להתדבק בה אף שיהיו בגלות תחת כל אומה כו' ע"ש. [עי' הלשון במד' תנחומא על לא איש דברים כו'] אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם כו' במד' תנחומא. דלעתיד שיהי' הכל נדבק בשרשו לא יהי' פסח ואלם. וזה ידלג שמחבר עצמו לשורש החיים. ולכך גם ע"י כח התורה מתרפא הלשון כנ"ל: