במדרש איכה ג' שאמרו איכה מרע"ה בכבודן של ישראל כו' בפחזותן איכה היתה לזונה כו' ע"ש. פי' הענין כי כל החטאים שעברו על ישראל הי' מהם שורש גם בהתחלת עליותם. והכל נמשך ע"י הסתלקות השגחת מרע"ה במינוי שרי מאות וכו'. ומזה בא שאמרו נשלחה אנשים כו' ונצמח מזה אח"כ כל החטאים. לכן סידר מרע"ה הדברים כך והאשים א"ע ג"כ בזה שאמר איכה אשא כו'. וכן במ"ש וייטב בעיני כו' כמ"ש במ"א כי תוכחות מרע"ה הי' בכללות בנ"י וגם הוא בתוך כלל ישראל. ובמד' ואשימם בראשיכם אשמה של ישראל בראשים כו' משל כלה שנתפחמה ידי' מקנחת בשערה שער מתנאה וידי' מתקנחין כו'. פי' הענין כתבנו במ"א עפמ"ש הרים אתכם על דייניכם. פי' שע"י מעשים שנמצאים בפרטי. בנ"י כך בא מזה הירהורים אל צדיקי הדור ג"כ, לכן ע"י שכח הצדיק יפה לתקן החטאים שמגיע אליו ממילא ניתקן כל החטא שבהמון בנ"י. וזה ענין שערה מתנאה כו'. שמעלה וזכות להצדיק שעובד עבודה לשמים לתקן הדברים שקילקלו אחרים וידיהם מתנקות כנ"ל. אך מרע"ה לא הי' יכול לסבול חטא כלל. וז"ש רש"י אם אומר לקבל שכר לא אוכל. בלי ספק לא הי' עבודת מרע"ה לקבל פרס. אך הענין כנ"ל שהגם שיכול לבא לתוס' מעלה ע"י תיקון עונות בנ"י כנ"ל עכ"ז לא אוכל. כמ"ש איכה אשא כי לא הי' יכול לסבול חטא כלל. ועכ"ז אם היו נמשכים אחריו הי' מתקן כל מעשיהם כנ"ל:

כסה את עין הארץ כו' י"ל ב' פירושים שבנ"י מכסין השגחה החיצוניות בגשמיות. רק להיות ניכר חיות הפנימיות בכל דבר. וכאשר בנ"י יצאו ממצרים האירו פני תבל עד שנתגלה הקדושה בכל מקום עד שגם האומות ראו שלא בטובתם כמ"ש וירא בלק. וחרה להם ע"ז כמ"ש פן יראה בעיניו כו'. ועוד יש פי' שבנ"י בעבודתם צריכין להסתיר נקודה הפנימיות מלכותו ית' אשר בכל משלה והשגחתו ית' נסתר בכל דבר ובנ"י צריכין לשמור נקודה זו. והענין כפי מה שאדם שומר כח פנימיות שבו שלא להשתמש בו לגשמיות. כמו כן נשמר ואין שולט מגע נכרי בפנימיות. וכל מה ששולטת עין רע שלהם בקדושת ישראל הוא ע"י חסרון שמירת הפנימיות כנ"ל. וז"ש כסה כו' עין הארץ היא השגחה האמיתיות כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה כו'. ומצינו שיוסף הגין שלא יביט עשו ברחל והוא כענין הנ"ל. וב' אלו הפירושים הם ענין אחד שכפי מה ששומרים חיות הפנימיות שלא להשתמש בו לגשמיות ממילא מעלין החיות שבכל דבר לשורשו עד שמתבטל כל החיצוניות כמו שיהי' לעתיד שלא יהי' כלל חיות רק לסטרא דקדושה. וזה העיקר שחרה לבלק ובלעם כי רצו שבנ"י שיצאו ממצרים ילכו לדרכם ולא יכנסו בתיקון הגשמיות. אך ואעפ"כ והוא יושב ממולי דוקא כנ"ל:

ב"ה חקת בלק פי הבאר נברא בע"ש בה"ש. דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בור הוא מים מכונסין ובאר הוא מעין נובע. ובכל איש ישראל יש נקודה חיות דכתי' ויפח באפיו כו'. רק האדם צריך למצוא זאת הנקודה. והוא עבודת האדם להמשיך כל המעשים אחר זאת הנקודה. וזה שתה מים מבורך והיא העבודה בימי המעשה. ובש"ק ונוזלים מתוך בארך שנפתח המעין ובא אור חדש והיא נשמה יתירה. באר חפרוה שרים הם הצדיקים שהם שרים לבם ברשותם. כרוה נדיבי עם חפירה הוא למצוא מעין נובע וכרי' הוא להוסיף עומק. כי למצוא התחדשות הוא על ידי הצדיקים ואח"כ יכולין כל אחד למצוא יותר ע"י הנדיבות והתשוקה שיש בכל איש ישראל. במחוקק כי כל רצון עושה רושם וחקיקה בלב וצריכין להתחזק לבטוח בה'. שבדרך שרוצין לילך מוליכין. ולכן מי שיש לו רצון אמת צריך לבטוח בהש"ת שיעזור לו וזהו במשענותם. וממדבר מתנה מדבר היא הנהגה שמנהג האדם כל מעשיו אחר נקודה רצון הנ"ל בימי המעשה עי"ז זוכה בשבת למתנה דאיתא מתנה טובה בבית גנזי הוא ש"ק והגניזה הוא בימי המעשה כי המעשה הכנה לשבת והם ב' מדריגות טהרה וקדושה כמ"ש בזוה"ק טהרה היא מסטרא דטמא שרואין להיות טהור ומנוקה שלא להתלכלך במעשים שמביאין טומאה והוא ע"י ביטול להאחדות כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד. שהשי"ת ברא בעולם טומאה וטהרה כדי לראות שאין דבר נפרד. כיון שע"י הביטול חוזרין להיות טהור והוא ראי' על אחדותו ית'. והיא עבודה. ובשבת כתיב ויקדש אותו שמתחדש החיות בכל דבר מעולם העליון כנ"ל פי הבאר: