האימון הזה, כל פלוגה או כל יחידה, מחלקה, לא משנה מי, היו צריכים להסתמך על המים שמוצאים בשטח. וזה היה אזור שהתאמנו, אזור של הרבה בורות מים. למזלנו הלא טוב, בורות המים היו ריקים. ואז היו נוסעים עם הקומנדקר, עם איזה מזוודה קטנה כזאת בשביל להביא מים, אני לא זוכר מכמה קילומטרים זה נסיעה דרך השטח, הקומנדקר היה מתנדנד וכל המים קופצים החוצה, ומגיעים כבר עם חצי מיכל כזה.

והיה לנו איזה מסלול מסוים של גבעות שהיינו רצים, וכל פעם נו מפה נתקף, נתקלת מפה, פה ושם, ולא הגענו אף פעם עד סוף המסלול, כאילו של הגבעות. ואני כל הזמן חושב לעצמי, זה אזור שיש שמה בורות. חלק מהבורות זה בורות מים. ואני חושב לעצמי, יכול להיות שבאחד הבורות האלה גם נמצא מים?

ולאחר שכבר כמעט שבוע היינו שמה ואנשים מתים מצמא שמה. אנשים מצוינים, אבל הם לא יכלו לעמוד כבר בזה. ואני מעבר לפעם אחת שלא הייתי באימון, הלכתי לאורך הגבעות והמשכתי עוד גבעה אחת הלאה. ושם אני רואה פתאום בור מים מלא. זה הייתה הצלה.