דברי איתי

מה עושים כשהתוצאות של הבחירות הן בדיוק מה שפחדנו שיקרה? איך מתמודדים עם האכזבה, עם הפחד ועם התחושה שהעתיד שלנו נמצא בידיים של אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם? והאם אפשר להמשיך להיות אופטימיים גם כשהמציאות נראית רחוקה מאוד ממה שקיווינו לו?

הפעם מורן הגיעה לטל עם שאלה אחת: איך מתמודדים עם היום שאחרי הבחירות?

משם התפתחה שיחה על חוסר ודאות, על הצורך שלנו בשליטה ועל הקושי לקבל מציאות שלא בחרנו בה. על הפחד משינויים, על הנטייה שלנו לראות את העולם דרך הכעס והאכזבה שלנו, ועל האפשרות להסתכל על הדברים קצת אחרת.

דיברנו על אמון, על תקווה ועל היכולת להמשיך לחיות גם כשאנחנו לא יודעים מה יקרה מחר. על הפערים בינינו לבין אנשים שחושבים אחרת מאיתנו, ועל השאלה האם אפשר להבין אותם בלי להסכים איתם.

ובעיקר ניסינו להבין איך לא נותנים לפחד מהעתיד להשתלט על ההווה שלנו.

כי לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, דבר אחד בטוח: החיים יימשכו גם ביום שאחרי.

אבל איך ממשיכים איתם כשכל מה שרצינו היה שהם ייראו אחרת?

מה עושים כשהתוצאות של הבחירות הן בדיוק מה שפחדנו שיקרה? איך מתמודדים עם האכזבה, עם הפחד ועם התחושה שהעתיד שלנו נמצא בידיים של אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם? והאם אפשר להמשיך להיות אופטימיים גם כשהמציאות נראית רחוקה מאוד ממה שקיווינו לו?

הפעם מורן הגיעה לטל עם שאלה אחת: איך מתמודדים עם היום שאחרי הבחירות?

משם התפתחה שיחה על חוסר ודאות, על הצורך שלנו בשליטה ועל הקושי לקבל מציאות שלא בחרנו בה. על הפחד משינויים, על הנטייה שלנו לראות את העולם דרך הכעס והאכזבה שלנו, ועל האפשרות להסתכל על הדברים קצת אחרת.

דיברנו על אמון, על תקווה ועל היכולת להמשיך לחיות גם כשאנחנו לא יודעים מה יקרה מחר. על הפערים בינינו לבין אנשים שחושבים אחרת מאיתנו, ועל השאלה האם אפשר להבין אותם בלי להסכים איתם.

ובעיקר ניסינו להבין איך לא נותנים לפחד מהעתיד להשתלט על ההווה שלנו.

כי לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, דבר אחד בטוח: החיים יימשכו גם ביום שאחרי.

אבל איך ממשיכים איתם כשכל מה שרצינו היה שהם ייראו אחרת?

איך קורה שאנשים שנלחמים בשם הצדק, החמלה והמוסריות מרשים לעצמם להתנהג בכעס, בשנאה ואפילו באלימות כלפי מי שלא מסכים איתם? ואיך דווקא התחושה שאנחנו בצד של הטובים יכולה לגרום לנו להצדיק התנהגויות שבנסיבות אחרות היינו מגנים?

הפעם מורן הגיעה לטל עם מחשבות על הזהות הפמיניסטית שלה, שהגדירה אותה במשך יותר מעשור, ועל ההבנה שהיא כבר לא רוצה להיות חלק מהמאבק שהיה פעם מרכז חייה.

משם התפתחה שיחה על ההמון הזועם. על הצורך האנושי להשתייך לקבוצה, על תחושת הכוח שמגיעה כשכולנו כועסים ביחד, ועל העליונות המוסרית שאנחנו מרגישים כשאנחנו משוכנעים שאנחנו נלחמים למען מטרה צודקת.

דיברנו על האופן שבו הזהות שלנו יכולה להפוך למשהו מוחלט כל כך, עד שכל מי שלא מסכים איתנו הופך לאויב. על הקלות שבה אנחנו מצדיקים כעס ואלימות בשם הערכים שלנו, ועל הסתירה שבין הרצון לעשות טוב בעולם לבין הדרך שבה אנחנו מתייחסים לאנשים אחרים.

וגם על ההודאה של מורן: ״אני הייתי ההמון הזועם במשך עשר שנים״.

על השנים שבהן הכעס והמאבק היו חלק בלתי נפרד ממי שהיא, על הרגע שבו הערכים האישיים שלה התנגשו עם הדרישות של הקבוצה שאליה השתייכה, ועל המחיר ששילמה כשסירבה להצטרף להמון.

אז למה אנחנו כל כך אוהבים לכעוס ביחד? מה אנחנו מקבלים מהתחושה שאנחנו בצד הצודק? ואיך יודעים מתי המאבק שלנו למען עולם טוב יותר מתחיל להפוך אותנו לאנשים שאנחנו בעצמנו לא רוצים להיות?

פרק על זהות, שייכות, צדקנות, כעס ואלימות, ועל השאלה האם אפשר להמשיך להאמין בערכים שלנו בלי להפוך אותם להצדקה לפגוע באחרים.

הפעם מורן הגיעה לטל בעקבות יום השנה לשבעה באוקטובר, עם מחשבות על משברים ועל ההחלטה שקיבלה דווקא בימים הראשונים של המלחמה: לא לתת לעוד משבר לרסק אותה, אלא להשתמש בכל מה שלמדה בחיים כדי להמשיך לצמוח.

משם חזרנו למשברים הגדולים שעיצבו את חייה של מורן. למאסרים של אביה, להתפרקות המשפחה, לקריסת העמותה שהקימה ולרגע שבו, בעיצומה של אחת התקופות הקשות בחייה, ביקשה מטל בקשה אחת: ״תבטיחי לי שאני קמה מזה״.

דיברנו על מה שקורה לנו כשהחיים שבנינו מתרסקים, על ההבדל בין להיות קורבן של נסיבות החיים לבין לקחת אחריות על מה שנעשה מכאן והלאה, ועל האפשרות להפוך משבר לנקודת מפנה.

וגם על הבחירות הקטנות שבונות חיים חדשים, על הדרך שבה מורן הפכה מאישה שסירבה לעשות ספורט לאישה שרצה עשרה קילומטרים, ועל ההבנה שלא תמיד אפשר לבחור מה יקרה לנו, אבל לפעמים אפשר לבחור מה נעשה עם מה שקרה.

פרק אישי וחשוף על התרסקויות, על חוסן שנבנה לאורך שנים, על הכוח של שינוי ועל ההחלטה להפסיק רק לשרוד — ולהתחיל לחיות באמת.

במשך רוב חיי חלמתי ללכת לישון בלילה ולקום בבוקר רזה. בלי דיאטות, בלי מאבקים, בלי מלחמות בלתי פוסקות עם האוכל ועם עצמי. פשוט להתעורר יום אחד ולגלות שכל המשקל העודף נעלם.

והנה, בשנים האחרונות החלום הזה הפך למציאות אפשרית עבור הרבה מאוד אנשים. זריקות הרזיה מאפשרות ירידה משמעותית במשקל, ולפעמים גם משתיקות את הרעש הבלתי פוסק סביב האוכל.

אבל האם להפסיק לרצות לאכול זה אותו דבר כמו לפתור את הבעיה שגרמה לנו לאכול מלכתחילה?

בפרק החדש הגעתי לטל כדי לדבר על זריקות הרזיה, היתרונות שלהן, הסיכונים והשאלות שהן מעלות. אבל מהר מאוד השיחה התפתחה למשהו עמוק יותר.

דיברנו על אכילה רגשית, על הקשר בין משקל לערך עצמי, על האחריות שלנו לבריאות שלנו ועל ההבדל בין לרדת במשקל לבין לשנות את החיים.

ובעיקר ניסינו להבין: אם מחר בבוקר היינו מתעוררות רזות, האם באמת היינו מתעוררות גם מאושרות יותר?

הפעם מורן הגיעה לטל עייפה, חולה ובעיקר מתוסכלת. היא עובדת בלי הפסקה, מחזיקה את הבית, מתאמנת ועושה המון — ובכל זאת מסתובבת עם התחושה שהיא לא עושה כלום, כי דווקא לדברים שהיא באמת רוצה בשביל עצמה, כמו הכתיבה הספר ואפילו הפודקאסט הזה! היא אף פעם לא מצליחה להגיע.

משם התחלנו לדבר על הגבול שבין חמלה עצמית לבין הצורך לדחוף את עצמנו, על התחושה שאף פעם אין מספיק זמן ואנרגיה לכל הדברים שאנחנו רוצות להיות — ועל מה אנחנו בוחרות לעשות עם מעט הזמן שכן נשאר.

ואז התברר שלמורן עדיין יש עוגה.

היא פשוט כבר לא עשויה מסוכר.

דיברנו על הגלילה בטלפון, על העונג וההקלה שהיא נותנת ברגע עצמו, ועל המחיר שמגיע אחר כך. על הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו כדי להצדיק את הדברים שמנחמים אותנו, גם כשהם כבר לא באמת עושים לנו טוב, ועל הקושי לוותר על משהו שמספק לנו עונג מיידי לטובת החיים שאנחנו רוצות לבנות בטווח הארוך.

כי לכל אחת יש את העוגה שלה. לפעמים היא באמת עוגה, ולפעמים היא טלפון, קניות, מערכת יחסים או כל דבר אחר שמרגיש נפלא לרגע — ומשאיר אותנו קצת פחות טוב אחר כך.

פרק על דופמין מהיר, חמלה, משמעת, ויתור — והדברים שאנחנו ממשיכות להחזיק בהם גם כשאנחנו כבר יודעות שהם לא באמת נותנים לנו את מה שאנחנו מחפשות.

בין שחור ללבן: כשהחיים האמיתיים יותר מורכבים מטוב ורע

הפעם מורן הגיעה לטל עם משהו שלא הצליחה להפסיק לחשוב עליו. סערה ציבורית שהחזירה אותה לתקופת האקטיביזם שלה והשאירה אותה תקועה בתוך שאלה לכאורה פשוטה: מי פה צודק ומי טועה?

אבל ככל שהשיחה התקדמה, התברר שהשאלה האמיתית בכלל לא קשורה לצד כזה או אחר — אלא לצורך שלנו לחלק את העולם לטובים ורעים, ולחרדה שמתעוררת כשאנחנו כבר לא מצליחות לעשות את זה.

דיברנו על חשיבה בשחור ולבן, על הצורך להיות בצד הנכון, על הפחד לגלות שאולי אנחנו בעצמנו לא תמיד "הטובים" בסיפור, ועל האפשרות שאנשים יכולים לטעות, לפגוע ולעשות דברים שאנחנו מתנגדות להם — בלי שנצטרך להפוך אותם לרעים.

וגם על עצמנו: האם אפשר להסתכל על טעויות שעשינו בעבר בלי לשנוא את מי שהיינו אז? והאם אפשר להפסיק לחפש תשובה חד־משמעית ולהסכים לחיות קצת יותר בתוך המורכבות?

פרק על טובים ורעים, צדק, אשמה, חמלה — וכל מה שקיים בין השחור ללבן.

הפעם מורן הגיעה לטל עייפה. אחרי תקופה עמוסה במיוחד, גב שנתפס ותחושה שאין לה אפילו כוח לדבר, השיחה התחילה בשאלה כמה עומס בן אדם באמת יכול להחזיק, אבל מהר מאוד הגיעה למקום אחר לגמרי.

למה בעצם כל כך קשה למורן להפסיק לעבוד?

דיברנו על עבודה כמקום בטוח, על הקשר בין כסף, שליטה ועצמאות, ועל מה שקורה כשילדה שלומדת שהקרקע יכולה להישמט מתחת לרגליים גדלה להיות אישה שמעדיפה לסמוך בעיקר על עצמה.

דיברנו גם על הפחד מבינוניות, על הצורך להמשיך להתקדם, על נשים ועצמאות כלכלית, ועל השאלה האם לעבוד גם בחופשה זו בהכרח בעיה, או שלפעמים דווקא העבודה היא המקום שאליו אנחנו הולכות כדי להרגיש שוב בבית.

ובדרך גילינו שאולי מאחורי אנשים שעובדים בלי הפסקה לא תמיד עומדת רק שאפתנות. לפעמים מסתתר שם משהו הרבה יותר עמוק.

פרק על עבודה, כסף, ביטחון, שליטה, ועל המקומות שאנחנו בורחות אליהם כשאנחנו מפחדות לעצור.

הפעם מורן הגיעה לטל ביום עמוס במיוחד, עם גוף דרוך, מחשבות שלא מפסיקות לרוץ והרבה שאלות על סטרס. האם סטרס הוא תמיד דבר רע, או שלפעמים הוא דווקא הכוח שמניע אותנו לפעול?

משם השיחה התגלגלה למחשבות טורדניות, לאובססיביות, להפרעת קשב ולתכונות שאנחנו מבלות שנים בניסיון לתקן בעצמנו. דיברנו על הצדדים שמקשים עלינו, אבל גם על הכוחות שמסתתרים בדיוק באותם המקומות, ועל האפשרות ללמוד לעבוד עם המוח שלנו במקום להילחם בו.

וגם: למה מורן נזהרת מלהיכנס לתחומי עניין חדשים, איך הפרעת הקשב של טל עזרה לה להרים ערב שלם בברבי, ומה לעזאזל פירוש המשפט ״צריך להאכיל את החיה״?

להאכיל את החיה: איך לעבוד עם המוח שלנו במקום נגדו

למה אנחנו כל כך טובות בלפחד מדברים שעוד לא קרו?
בפרק הזה אני מגיעה לטל באמצע הצפה רגשית, ומתחילה לפרק איתה את כל התסריטים שהמוח שלי כבר הספיק לכתוב על העתיד.

אנחנו מדברות על חרדה, על הצורך בשליטה, על הפחד שמשהו רע עומד לקרות גם כשהכול בסדר, ועל הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו והופכים מהר מאוד למציאות שאנחנו מרגישות בגוף.

וגם על השאלה מה מגיע קודם: האם אנחנו צריכות לחכות שהפחד יירגע כדי לחשוב אחרת, או שאולי דווקא שינוי המחשבה הוא זה שיכול לשנות את ההרגשה?

פרק על פחד, חוסר ודאות והיכולת לשנות את הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו.