מה יש לנו להגיד על הזוגיות של ההורים שלנו?

ומה לגבי הזוגיות של חמי וחמותי- גם על זה יש לי דעה?

למה אנחנו מתערבים בדברים שרק נדמה לנו שאנחנו מבינים בהם, ואיך זה משפיע על הזוגיות שלי?

איך הילדים שלי מוציאים ממני משפטים של אמא שלי, שהבטחתי שבחיים לא אגיד?

האם אפשר לגרום לילדים שלי לכבד אותנו ההורים?

מה קורה כשיש קונפליקט בין הילדים שלי לסבא וסבתא? ומה אם הם עושים עם הילדים דברים שסותרים את החינוך שלי?

איך יצא שמכל האנשים בעולם התחתנתי דווקא עם מי שדומה לאמא/אבא שלי?

איך העמדה של "מלמטה" מול ההורים עוזרת לי לייצר זוגיות טובה ובריאה,

ואיך ההתאמה שנדרשת ממני לכיבוד הורים עוזרת לי בזוגיות?

מה המסרים שההורים אומרים לי כל הזמן? למה הם חוזרים על זה באוזני כל החיים?

למה זה קשה לי לשמוע, ולמה כשאני הולכת ליועץ אני שומע/ת שוב אותו הדבר?

האם יש משהו במה שהם אומרים, או שזה סתם חפירות?

איך העמדה הנכונה שלי מול ההורים שלי פותחת עבורי יותר אפשרויות, ומכשירה אותי לחיים של תחושת ערך?

ואיך דווקא הנקודות שקשות לי מולם הן חדר הכושר הכי יעיל לשחרור תקיעויות בחיים שלי?

מה קורה כשכולם אומרים שההורים שלי לא בסדר- פושעים, נרקומנים, קיצוניים, לא כשירים לגדל ילדים?

איך אפשר לכבד הורים כאלה?

מה כדאי לעשות או להגיד מול ההורים שלי כשקשה לי מולם?

האם משנה מה שאני חושב\ת, או שמספיק להפגין כבוד?

מה המיקום הנפשי הנכון שלי מול ההורים?

איך יוצאים מהשיפוט כלפי ההורים שלי כשהם בוחרים בחירות משונות או מעצבנות?

נדבר על הבסיס לכיבוד הורים, שהוא הכרת הטוב,

ואיך מגיעים להכרת הטוב הזאת?

איך נראית בפועל התנהגות ועמדה נפשית של כבוד כלפי הורים?

אף אחד מאיתנו לא בחר איפה להיוולד, אבל אנחנו יכולים לבחור בכל רגע איך אנחנו חיים עם המציאות שאליה נולדנו.

איך אפשר לבחור לחיות בטוב עם הורים שלא באים לי טוב?

האם יש לי אפשרות לא לכעוס או להתנגד למציאות הזו?

ואיך דווקא מתוך נתוני החיים שקיבלתי אני יכול/ה לחיות חיים יותר מספקים?

אם קשר טוב ועוטף עם ההורים זה הדבר הטבעי- אז למה זה כל כך קשה?

למה אנשים מתרחקים מההורים שלהם או מנתקים קשר? למה יש כל כך הרבה חשבונות לא-סגורים בינינו? למה אני לא מצליחה פשוט לשחרר את העבר ולייצר קשר טוב?

ואם אדם הוא תוצר של התנאים שקיבל בילדות- אז מה בכלל אפשר לשנות עכשיו?