אם האלמנה מוכרת חפצים של היתומים בהפסד, המכירה בטלה, אך אם הדיינים עושים זאת, יש להם מרווח טעות של עד שישית. רשב"ג קובע שאף יותר מזה אין אנו פוסלים את מכירת הדיינים, שכן לבתי הדין יש יותר כוח מאשר יחידים - כלשון המשנה "אם כן, מה כוח בית דין יפה?" מה הדין לגבי שליח שמוכר רכוש יתום - האם דינו כמו אלמנה או דיינים? הם ציטטו שרב נחמן פסק כמו כחמכים לגבי מכירת הדיינים. אבל האם הרב נחמן לא אמר לגבי אפוטרופוס שמונה על פי בית דין שחילקו את אדמת היתומים שהילדים לא יכולים לשנות את החלוקה כשהם גדלים כי "אאם כן, מה כוח בית דין יפה?" איך זה נפתר? מובא סיפור עם רבי שפסק כמו חכמים אבל פרטא שכנע אותו לשנות את דעתו ולפסוק כמו רשב"ג. גירסה אחרת היא שרבי רק שקל לפסוק כמו חכמים ואז פרטה שיכנע אותו לפסוק כמו רשב"ג. האם שתי הגרסאות חולקות זו על זו מנימוקים הלכתיים/עקרוניים (האם טעה בדבר משנה צריך לחזור בו) או שמא מדובר רק בשינויי גירסאות על מה שקרה בפועל? כאשר מוכרים רכוש של יתום, בין אם מדובר באלמנה ובין אם מדובר בדיינים, היתומים אחראיים אוטומטית (אם מישהו טורף את השדה מהלוקח, הם צריכים להחזיר את הכסף). אף על פי שרשב"ג אמר שגם אם הדיינים טעו, המכירה תקפה, רב ששת מגביל זאת לטעות של חצי מחיר או כפל מחיר. אמימר קבע כי בתי המשפט שמוכרים נכס של יתום צריכים להכריז ​​על כך, כדי להבטיח מחיר טוב. נשאלת שאלה נגד אמימר ממשנתנו. מובאות שלוש אוקימות שונות להסביר את המקרה במשנתנו כדי שלא יסתור את דברי אמימר. אם ליתומים יש מטלטלים, האם אנו מוכרים אותם מיד או ממתינים להזדמנות לקבל את המחיר הטוב ביותר? במה זה תלוי? ישנן נשים מסוימות שאינן מקבלות כתובה - אחת שמיאנה (כשהיא נישאה על ידי אמה/אחיה), אחת שנישאה למישהו שאסור לה על פי מדברנן (שניות לעריות) ואיילונית. לנשים אלו אין גם זכויות על הפירות, לא מקבלות מזונות ולא בגדים בלויים.

דף נלווה כתובות צט

הדף היום מוקדש ע"י אילנה קרמייר לע"נ אביה, משה יהודה בן הרב בנימין וחיה ציפורה.

הגמרא שואלת שאלות שונות בקשר לדיני שליחות ומנסה לענות ממשנתינו וממשניות אחרות. אבל כל הניסיונות לענות נדחות. שאלה ראשונה: אם בקשו משליח למכור קרקע שלו בגודל לתך ומכר במקום כור (כפול מהשטח), האם המכר על הלתך גם בטל או לא? יש שהסבירו שהשאלה היתה הפוכה - אם בקשו למכור כור ומכר לתך, האם המכר בטל כי אולי זה פוגע במוכר שיהיו שתי שטרות על הקרקע ולא אחד. אם מישהו אומר לשליח למכור לאחד (או סתם - ולא פירש לכמה), האם המכר יהיה קיים או מכר ליותר מבנאדם אחד?

מובא מקרה כדי להראות שאין אנו פוסקים כרבי שמעון שאישה הגובה חלק מהכתובה אינה יכולה לגבות עוד תשלומי מזונות. רבא שאל את רב יוסף: אם אישה מוכרת את רכושו של בעלה המנוח כדי לגבות ממנו את כספי כתובתה והיא לא עושה את המכירה בפני בית דין, האם היא צריכה להישבע ליתומים (יש ויכוח על איזה שבועה מדובר)? מדוע לא שאל האם היא צריכה להכריז ​​בפומבי על המכירה (כדי להבטיח שהיא תקבל מחיר טוב)? רבא מנסה להסביר למה לדעתו עניין ההכרזה היה ברור, אך דבריו נדחים. הגמרא קובעת כיצד אנו פוסקים בשתי הסוגיות הללו. אם האישה מכרה את הקרקע ליותר או פחות כסף משוויה, מה הדין? כיצד הלכות אלו מתאימות למקרה דומה לגבי שליח? מה אם היא תמכור יותר קרקע ממה שהיה מגיע לה? נשאלת שאלה לגבי מקרה דומה לגבי שליח שמכר יותר קרקע ממה שהתבקש. תחילה נעשה ניסיון לקבל את התשובה ממשנה במעילה דף כא, אך נדחה. אחר כך מנסים להגיע לתשובה ממשנתנו לגבי אשה שמכרה יותר ממה שהיה מגיע לה, אך גם זה נדחה.

כאשר אישה מוכרת את נכסי בעלה המנוח למזונות, כמה קרקע היא יכולה למכור בכל פעם ובכמה תשלומים היא מקבלת את הכסף? מובאות שתי דעות ומביאים תמיכה מברייתות לכל שיטה. אם מכרה את הקרקע לתמזונות ואז כשרצתה לקבל את תשלום כתובתה, לא נותרה קרקע בנחלה, האם תוכל לגבות את תשלום הכתובה מהקונה, כיוון שהיה שעבוד על הנכסים עבור הכתובה שלה? רב ששת עונה שהיא לא יכולה כפי שניתן להסיק מברייתא. אם מוכרים נכס כפי שצריכים את הכסף למשהו אחר, אבל בסופו של דבר, לא צריך את הכסף, האם הקונה יכול לבטל את העסקה, גם אם הסיבה המכירה לא הובהרה במפורש במהלך העסקה? שני מקורות מובאים כדי לענות על השאלה. הראשון נדחה. לא ברור אם השני נדחה או עומד על כנו (יש פירושים שונים לגמרא). הגמרא פוסקת שאפשר לחזור בו מהעסקה. אם אישה מוכרת את הקרקע של הבעל, האם היא חייבת למכור אותה בבית הדין? האם זה תלוי אם היא מוכרת את זה למזונות או בתשלום הכתובה שלה? יש ויכוח בין רבי שמעון לחכמים. מדוע החכמים אינם דורשים זאת עבור כתובתה? עולא אומר שזה בגלל חינה, כדי לאפשר נישואים יוטתר בקלות. רבי יוחנן אומר זה בגלל שבעל לא ירצה להשפיל את אשתו כדי שתלך לפני בית דין. שתי קושיות מועלות נגד עולא, אך נפתרות. אם אישה מוכרת את הקרקע של בעלה המנוח כדי לקבל חלק מתשלום הכתובה או משתמשת בה כששכון בשווי הכתובה שלה או פחות מהערך המלא, האם זה מונע ממנה את האפשרות לגבות תשלומי מזונות (כפי שקורה כאשר היא גובה את כל תשלום הכתובה שלה)? אם היא תמשיך למכור עוד קרקעות של בעלה המנוח האם זה חייב להיעשות בבית הדין או לא? גם בנושאים אלו קיים ויכוח בין החכמים לרבי שמעון. אף על פי שהמשנה לא הזכירה את רבי שמעון בשמו, מסיקה הגמרא שהדעה ללא שם היא רבי שמעון. הרבנים סוברים שאם חלק מהכתובה לא נגבה, כאילו לא נגבה כל הכתובה ואפשר לגבות מזונות. רבי שמעון סובר ההפך. אם כן, נראה כי דעותיהם כאן הן הפוכות מדעותיהם לגבי הגדרת בוגרת - האם מותרת להתחתן עם כהן גדול.

נשאלת שאלה לגבי נוסח המשנה. האם כתוב "אלמנה ניזונת" שמשמע כל האלמנות זוכות לפרנסת היתומים (כפי שהיה נהוג בגליל) או "אלמנה הניזונת"... (כפי שהיה נהוג ביהודה שכן היתומה יכלה להתעקש שהיא תפסיק לקחת תשלומי מזונות והם יכלו לשלם את הכתובה ולסיים את הקשר ביניהם). הגמרא מנסה להוכיח זאת מתוך אמירה של שמואל לגבי משנתנו. עם זאת, ההוכחה אינה חד משמעית. איזה מלאכות חייבת האישה לעשות ליתומים - האם זהה למלאכות שאישה עושה לבעלה? למרות שהיא לא יכולה לגבות מזונות ממטלטלין, מה אם היא גבתה ממטלטלין, האם גבייתה תקפה או האם בית הדין יכול להוציא ממנה מה שגבתה שלא כדין? האם זה אותו דין לגבי כתובה? לאחר שעובר זמן מסוים והיא לא דרשה תשלומי מזונות, היא לא יכולה עוד לגבות אותם. אחרי כמה זמן ובמה זה תלוי? רבי יוחנן שאל על מקרה שבו יש מחלוקת בין האלמנה לבין היתומים אם נתנו לה כסף למזונות או לא, על מי להביא ראייה? מובא ברייתא להוכיח שחובת ההוכחה היא על היתומים. רב שימי בר אשי מביא תוספתא בניסיון להראות שבנושא הזה יש מחלוקת תנאים. אולם הגמרא דוחה את הסברו לויכוח ומביאה שני הסברים חלופיים.

דף נלווה כתובות צה

הדף היום מוקדש ע"י דבורה ספינר לע"נ אמה וחמותה.

המשנה דנה במצב שבו גבר נשוי לשתי נשים ומוכר את רכושו. אם האשה הראשונה אמרה לקונה שהיא מוותרת על זכויותיה בנכס בגין גביית הכתובה, האישה השנייה יכולה לגבות אותה מהקונה, אז האישה הראשונה יכולה לגבות אותה מהאשה השנייה כי שיש לה דין קדימה בכתובה, ואז הקונה יכול לדרוש את זה מהאשה השנייה (כי שהיא ויתרה על זכויותיה כלפיו) ואז האשה הראשונה יכולה לקחת את הנכס עבור כתובתה וזה יכול להמשיך כך עד ששלושתם יגיעו לפשרה. ראשית, הגמרא מפקפקת בלשון ששימשה את האשה הראשונה כדי לוותר על זכויותיה שכן אותה לשון מופיעה בדיון לגבי שותפים ואותה לשון אינה יעילה. לאחר שפתרה זאת, מעלה הגמרא סתירה ממשנה בגיטין נה: שבה אישה יכולה לטעון שהיא ויתרה על זכויותיה בקרקע רק כדי לפייס את בעלה. מובאות שלוש הסברים אפשריים. לא ניתן לגבות מנכסים משועבדים כאשר יש רכוש בידי החייב שממנו אפשר (נכסים בני חורים). אבל מה אם הרכוש הזה התקלקל? האם התשובה לשאלה זו יכולה להימצא בדעתו של רבי מאיר בברייתא שהובאה בדיון הקודם לגבי אשה שוויתרה על זכויותיה לקונה השני אך לא לראשון? רב נחמן בר יצחק ורבא דוחים כל אחד השוואה זו באופנים שונים. רב יימר מנסה להביא תשובה ממצב אחר לכאורה דומה שבו בתי המשפט קובעים באופן כללי שניתן לגבות את הקרקע מקונים מאוחרים יותר, אך גם השוואתו נדחית. בסופו של דבר, הגמרא פשוט פוסקת שאפשר לעשות לגבות משדה משועבד כשהנכסים בני חורים התקלקלו. הם מצטטים שני פסקי דין של אביי לגבי אישה שקיבלה מתנה ממישהו שאמר "המתנה הזו היא בשבילך וכשתמות היא תעבור למישהו אחר (אדם פלוני)". במקרה אחד, הבעל יורש את זה ולא איש פלוני ובמקרה השני, האדם פלוני יורש. מה ההבדל בין המקרים? נראה שהמקרה השני נוגד את משנתנו. כיצד ניתן להסביר זאת?

הדף היום מוקדש ע"י ג'ורדנה היימן לע"נ רות מיכל בת שרה פייגה ואריה.

בן ננס וחמכים חלוקים בשאלה האם האישה האחרונה צריכה להישבע כדי לקבל דמי כתובתה במקרה במשנה בכתובות צג: שלוש אפשרויות מובאות להסביר מהו שורש הוויכוח ביניהם. אם לשני אחים או אחיות או שותפים.ות יש מחלוקת בבית הדין עם מישהו ואחד מהשניים מגיד את עמדתם בבית הדין, האם השני יכול לטעון מאוחר יותר שהוא.יא רוצה להגיש תביעה משלהם למחציתם או האם נגיד שהאחד שימש כשליחו של השני? האם ניתן ללמוד את הדין ממשנתנו? במה זה עשוי להיות תלוי? רב ושמואל חלוקים לגבי מקרה שבו שני אנשים מביאים שטר של אותו נכס באותו תאריך - האם נחלק אותו 50/50 או שהדיינים מעריכים מיהו כנראה הבעלים החוקי (שודא דדייני) ונותנים אותו לאחד מהם? האם הויכוח שלהם קשור למחלוקת במסכת גיטין בין רבי מאיר לרבי אלעזר האם חתימות העדים על הגט היא החלק המהותי בגט (עדי חתימה כרתי) או שמא מסירת הגט לאישה היא העיקר (עדי מסירה כרתי)? מובאת סתירה לשיטת שמואל מברייתא. איך זה נפתר? היה מקרה עם שני אחים שאמם נתנה להם כל אחד באותו היום (אחד בבוקר והשני אחר הצהריים) שטר המבטיח לו את כל רכושה. הראשון הלך לרב ששת והוא פסק לטובתו. השני הלך בפני רב נחמן והוא פסק לטובתו. השיחה/דו-שיח שהיה בין רב ששת לרב נחמן מובא בגמרא, כולל ההיגיון מאחורי כל שיטה. כיצד נפסוק אם במסמך אחד יש את החודש והיום בחודש ובמסמך אחר יש את החודש אך לא את היום בחודש?

הדף היום מוקדש ע"י מדינה קורן לע"נ ראובן כהן, הרב ראובן צבי בן הרב משה ישעיה הכהן ודבורה בריינה. יהי זכרו ברוך.

מובאים שני פסקי דין של רמי בר חמא שבהם מוכר מישהו שדה עם אחריות. במקרה אחד, המוכר קנה בחזרה את הקרקע ואז היא נלקחה על ידי אחד מבעלי החוב של המוכר. רמי בר חמא מתיר לו לדרוש את הכסף בחזרה ממי שקנה ​​ממנו בחזרה - למה? רבא לא מסכים עם פסיקתו. במקרה השני, לקונה לא היה הכסף והוא לווה את הכסף (כהלוואה) מהמוכר. בינתיים המוכר מת. כאשר הגיע בעל חוב של המוכר לתבוע את הקרקע בחזרה, הקונה שילם עבורה בתמורה להלוואתו. רמי בר חמא קבע שאין לו זכות לעשות זאת. למה? רבא מוסיף את עצתו לקונה להגן על עצמו במצב זה. רבא דן במה שקורה כשמוכרים את כל שדותיו לאדם אחד ואז הקונה מוכר שדה למישהו אחר. האם בעל חוב יכול לגבות מהקונה השני או רק מהראשון? במה זה תלוי? אביי קבע שאם אחד מכר שדה לאחר באחריות, ובעל חוב של המוכר הגיע ישר לקונה במקום ללכת תחילה למוכר לתבוע את חובו, המוכר יכול להתערב ולהחזיר לבעל חוב מבלי לערב את הקונה. הבעל חוב אינו יכול לנסות לטעון כי המוכר הוא צד בלתי מעורב. אחרים אומרים כי זו תהיה אותה פסיקה גם אם היא נמכרה ללא אחריות שכן לקונה עדיין תהיה תרעומת נגד המוכר ולכן, די בכך כדי לטעון שהוא צד מעורב. עוד פסק דין שהביא אביי: אם קנה שדה ואז גילה שיש מי שטענו שהשדה היה שלהם (ערעור על השדה - 'עסיקין') ולא של המוכר, באיזה שלב יכול הקונה לחזור בו מהעסקה? במה זה תלוי? מובאות שתי גרסאות שונות לפסיקתו של אביי.

האם הברייתא שציטט רב יוסף מתייחסת לאותה מחלוקת בין רבי עקיבא ובן ננס - האם במקרה שבו מתה אישה אחת לפני שהבעל מת ואחרת לאחר שהבעל מת, יכולים בניו של הראשונה לגבות את כתובת בנין דכרין? מספר הסברים אלטרנטיביים מובאים להסביר את המחלוקת בברייתא. מר זוטרא מביא פסק הלכה בשם רב פפא בסוגיה זו לגבי שני עניינים והגמרא מסבירה מדוע היה צריך לפסוק בשניהם - מדוע לא יכולנו להסיק אחת מהשנייה? כדי לגבות את הכתובה של בנים זכרים צריך שיהיה דינר אחד יותר מהכתובות בנכסי האב. היתומים לא יכולים לנפח את נכסיו כדי לנסות לאסוף את הכתובה. מה אם סכום הנכסים עלה או ירד בערכו לאחר המוות והיה/לא היה דינר נוסף? מובאים שני סיפורים הקשורים לניפוח ערך נכס (לא במקרה של יתומים) והיו שרצו לפסוק ממשנתנו שאסור לנפח רכוש. אולם אחרים הבדילו בין המקרה הנדון לזה שבמשנה.