שתי אמירות בשם רבי יוחנן סתרו זו את זו. באחת הוא פסק שבעל נאמן לומר שגירש את אשתו ובשנייה, אינו נאמן. התירוץ היה שבראשון התכוון שאנו מקבלים את דבריו לגבי מעמדה מכאן ולהבא והשני מדבר למפרע. למרות תירוץ זה, רבא לא היה מוכן לפסוק על פי עיקרון זה במקרה שהובא לפניו שבו אדם אמר שאשתו פטורה מייבום (והיה צריך להיות נאמן מכיוון שיכול היה לומר שגירש אותה) והעדיף להחמיר ולדרוש חליצה.

במקרה אחר, שבו היתה חזקה שלאיש אין אחים ובשעת מיתתו גם אמר הבעל שאין לו אחים. אביי החמיר כיוון שהיו שמועות שיש אנשים רחוקים שיכולים להעיד שיש לו אחים. אף על פי שבמקרה של אישה שנלקחה בשבי, רבי חנינא לא אסר אותה על בעלה על סמך שמועות שאנשים רחוקים יכולים להעיד שקיימה יחסים עם שוביה, אביי מבדיל בין המקרה ההוא למקרה זה.

המשנה הביאה מקרה שבו אח אחד טען שיש להם אח נוסף, אך האחים האחרים הכחישו את הטענה. הגמרא קובעת שהאחים האחרים היו צריכים לומר "איננו יודעים אם הוא אחינו", כלומר, טענתם הייתה של אי-ודאות. הסיוג הזה נועד להסביר מדוע הם מקבלים ירושה מאותו אח אם הם מכחישים שהוא אחיהם. האם נוכל ללמוד מכאן לגבי מקרים אחרים שבהם יש טענת ברי מול טענת שמא, כגון, אחד תבע כסף מאחר והשני ענה "איני יודע אם אני חייב לך"? אם ההשוואה נכונה, הפסק יהיה שהנתבע שאינו בטוח לא יצטרך לשלם, כמו האחים שאינם צריכים לוותר על ירושתם לאחרים. רבא מסכים להשוואה זו, אך אביי מתנגד לה ומשווה את המקרה שלנו למקרה שבו הטענה הוודאית היא שהאחר חייב כסף לצד שלישי, ולא למי שמעיד.

בפסיקת המשנה, אם האח שמעמדו אינו ברור מת, הרכוש שקיבל מהירושה מאחד האחים חוזר לאותו אח. רבא שואל מה קורה אם הנכסים השביחו מעצמם? האם האח יקבל גם את הערך המוסף או שזה יהיה כמו כסף שאותו אח רכש בעצמו, שיתחלק בשווה בין כל האחים? אין תשובה

אם לאדם יש צוואה כרוכה סביב רגלו כשהוא מת (דייתיקי), היא בטלה, גם אם היא נמצאת מאוחר יותר בידי האדם שהכסף הובטח לו בצוואה כי הש/טר לא ניתנה לאדם ואין נותנים שטר לאחר מיתה. אבל אם לפני שהאדם מת, הוא העביר את הבעלות על המסמך למישהו אחר, היא תקפה.

איזה ניסוח יש להשתמש כדי להקצות את רכושו לאחרים בחייו כשהאדם בריא? האדם צריך לומר "מהיום ולאחר מותי". אם אדם התכוון להעביר כסף לאחר באמצעות שטר, כלומר בשעת מיתתו אמר "כתבו ותנו מסמך זה ל...", אם האדם מת לפני שהמסמך ניתן, אין כותבים ונותנים את המסמך כיוון שהתכוון השטר יהיה שטר קיום ואי אפשר לעשות קניין בשטר לאחר מותו. עם זאת, אם ברור שהמסמך נועד רק כהוכחה להעברת הרכוש (שטר ראייה), אפשר לכתוב ולתת את המסמך גם לאחר מות האדם.

מסופר על אדם שעקף את בניו והעביר את ירושתו ליונתן בן עוזיאל, אשר החזיר שליש ממנה לבנים. שמאי תוקף אותו על כך, אך הוא מוכיח לשמאי שפעל נכון.

יונתן בן עוזיאל נחשב לגדול תלמידי הלל הזקן. רבן יוחנן בן זכאי היה הקטן בין התלמידים ואף על פי כן, הוא היה בקי בכל תחומי התורה, ואף יותר.

האם נאמן אדם לעניין ירושה וייבום לומר שיש לו בן או אח? על בסיס מה? באילו טענות נאמן אדם לפטור את אשתו מייבום? על איזה בסיס הוא נאמן? האם בית דין יכול לפלג את העדות ולקבל רק חלק ממה שאדם אומר (פלגינן דיבוריה)?

מובאים מקרים שונים, בנסיבות שונות, שבהם האישה קיבלה רכוש מבעלה עם ילדיה והרבנים דנו האם היא יכולה גם לתבוע את כספי הכתובה שלה.

רב הונא הסביר שאם אדם בשעת מיתתו כתב את כל רכושו לאחר מבלי לציין לשון ירושה או מתנה, אנו בודקים אם היורש היה קרוב משפחה או לא. אם היורש היה קרוב משפחה שהיה בתור לרשת, הם קיבלו זאת כירושה. אם לא, הם מקבלים זאת כמתנה. רב נחמן שואל את רב הונא, "למה לא אמרת ישירות שאתה מחזיק כרבי יוחנן בן ברוקה!" רב נחמן עונה על שאלתו בעצמו על ידי ציטוט מקרה שבו הפסיקה נוסחה באותו אופן כמו פסיקתו של רב הונא. עדיין, לא היה ברור מה הייתה הרלוונטיות של ההבחנה בין ירושה למתנה בשתי הפסיקות. רב אדא בר אהבה הציע השלכה - האם אלמנת הנפטר יכולה לדרוש מזונות מהיורש. אולם, רבא דחה הצעה זו והסביר את ההשלכות על פי פסיקה של רב אחא בר רב עויא - במקרה שהנפטר הבטיח זאת רק ליורש עד מותו, ולאחר מכן הרכוש יעבור למישהו אחר. אם זו נחשבת ירושה, הצהרה זו מתבטלת, אך אם זו מתנה, היא תקפה.

האם מותר לעקוף את ירושת הבן ולתת את הרכוש למישהו אחר? האם יש הבדל אם הבן אינו מתנהג כראוי או אינו מתנהג כראוי כלפי האב? האם יש מחלוקת לגבי השאלה האחרונה במשנה או ששני התנאים מסכימים? מובאים שני מקורות לענות על שאלה זו. המקור הראשון מסביר שיוסף בן יועזר עקף את בנו ונתן ירושתו להקדש ומסופר סיפור על התוצאות. עם זאת, הסיפור אינו מכריע לגבי שאלה זו כיוון שיש שתי גרסאות שונות של סוף הסיפור. מקור שני, אמירה של שמואל לרב יהודה, מוכיח שיש מחלוקת בין התנאים.

מסופר סיפור נוסף על מי שעקף את בניו והעביר את ירושתו ליונתן בן עוזיאל אשר בתורו החזיר שליש ממנה לבנים. שמאי תוקף אותו על כך אך הוא מוכיח לשמאי שהוא צדק.

אם אדם כתב את כל נכסיו לאשתו מניחים שהתכוון רק למנות אותה כאפוטרופוס וכתב זאת באופן כזה כדי שמקבלי הצוואה יכבדו את המבצע. האם זה יהיה המקרה רק אם כתב זאת בשעת מיתתו או שזה יחול גם אם נכתב כשהבעל היה בריא? התשובה לשאלה זו מובאת מברייתא המתייחסת למקרה שבו הבעל כתב לתת לאשתו את כל רכושו ובגלל חוב של הבעל, הרכוש נלקח מהאישה, האם היא מחלה על כתובתה ומאבדת את זכותה לגבותה. למרות שיש מחלוקת בעניין זה, ברור מהברייתא שאם כתב לתת לה את כל רכושו, היא יורשת הכל ולא ממונה להיות אפוטרופוס. תחילה, הגמרא מניחה שמדובר במקרה שהבעל בריא, שכן אם היה בשעת מיתתו היא הייתה ממונה להיות אפוטרופוס. אולם, תשובה זו נדחית כיוון שלדין הזה יש כמה יוצאים מן הכלל, כמו אישתו שהייתה רק מאורסת או גרושה. אם המקרה היה באחד מהמצבים הללו, אז זה יכול היה להיות אפילו אם כתב בבשעת מיתתו, ובכך משאיר את השאלה המקורית ללא מענה.

רב נחמן פסק במקרה הכתובה לעיל שהאישה מאבדת את זכותה לגבות את הכתובה כאשר היא מקבלת את כל רכוש הבעל. קושי עולה מברייתא, ממקרה אחר שבו רב נחמן פסק כדין הברייתא בעניין אחר שהולכים לפי אומדנא - שאנו עושים הערכה לגבי כוונתו של אדם ומאפשרים להחזיר את רכושו כשטעה, מה שאיננו עושים לגבי האישה בעניין כתובתה שויתרה לאחר שקיבלה נכסי הבעל, ובא בעל חוב וגבה אותם ממנה. הדבר נפתר על ידי הבחנה בין המקרים.

מצוטטת משנה בפאה, כיוון שמאוחר יותר רבא ישאל אם הפסק חל רק אם נעשה בשעת מיתתו או אפילו כשהיה בריא. אם בעל כותב את כל נכסיו לבניו ונותן לאשתו חלקת קרקע בכל גודל שהוא, היא מאבדת את זכותה לכתובתה. שלושה אמוראים מציעים הסברים שונים לפסיקה מפתיעה זו - כל אחד מציע שהאישה הביעה (אם כי לא במפורש) את הסכמתה להסדר זה. הגמרא מצטטת את המשך המשנה כדי להעלות קושי על שלוש הדעות - רבי יוסי סובר שאפילו אם הבעל לא כתב לה שטר המעניק לה את הקרקע, אלא האישה מקבלת אותו היא מוותרת על זכויותיה. משתמע מכך שהתנא קמא דורש גם שטר כתוב וגם הסכמה מפורשת של האישה. אין פתרון לקושי כנגד שלושת האמוראים.

רב נחמן פסק שהאישה מאבדת את זכותה לגבות את הכתובה במקרה המתואר לעיל. הוא הסביר שהאישה מוכנה לוותר על זכויות אלו כיוון שהבעל עשה אותה שותפה בחלוקת הרכוש לבנים וזה מעניק לה כבוד שבגללו היא מוכנה לוותר על זכותה לכתובתה. רבא שאל אם פסיקה זו חלה גם על אדם שחילק את רכושו באופן זה גם כשהיה בריא, או רק בשעת מיתתו? הגמרא מסבירה את שני צדדי השאלה, אך משאירה את השאלה ללא הכרעה.

הדף היום מוקדש ע"י אביבה אפלמן לע"נ פלורנס אפלמן.

רבא שואל האם היתרו של רבי יוחנן בן ברוקה לאב להעדיף בן אחד על פני האחרים הוא רק כשאומר זאת בשעת מיתתו או אפילו כשהוא בריא. רב משרשיא עונה מברייתא שבה רבי נתן הבבלי הקשה על רבי יהודה הנשיא על כך שהמשנה בכתובות נב: העוסקת בהתחייבות הכתובה לבנים הזכרים של האישה (כתובת בנין דכרין), נראית כדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה. מכיוון שהמקרה התייחס לאדם בריא (בכותב נכסיו לבנים מסויימים בשעה שהוא בריא), ברור שרבי יוחנן בן ברוקה התייחס בדעתו גם לגבי אדם בריא. יש דיון נוסף בין אביי ורב פפא בנוגע לתוכן הברייתא והשאלה מדוע רבי יהודה הנשיא ענה לקושיית רבי נתן דווקא כפי שענה ולא הציע תשובה אחרת.

אם אדם כותב שהוא נותן את כל נכסיו לאשתו, או לבנו הגדול, או לבנו הקטן, או לאדם זר כלשהו, האם יש להבין זאת כפשוטו, שהוא נותן להם את כל הנכסים במקום לתת לכל בניו, או שמא מניחים שהתכוון רק למנות אותם כאפוטרופוס על צוואתו וכתב זאת באופן כזה כדי שמקבלי ירושתו יכבדו את האפוטרופוס? מה ההבדל בין המקרים השונים שמביאים?

המשנה מביאה מחלוקת בין חכמים ורבי יוחנן בן ברוקה בנוגע למי שרוצה להוריש ליורשיו באופן שונה מדין תורה - האם זה מותר, ואם כן, באילו מקרים זה מותר? אפשר להבין את המשנה בשתי דרכים - שיש מחלוקת או שיש רק דעה אחת, וזה תלוי האם רבי יוחנן בן ברוקה מתייחס לאדם שרוצה לתת לבן אחד את כל הירושה ושום דבר לבנים האחרים (או להעדיף בת אחת על פני האחרות, במקרה שאין בנים) או למקרה שבו רוצים לעקוף את היורשים ולתת זאת ליורש הבא בתור, כלומר בת במקום בן.

הגמרא מצטטת אמוראים שונים בבבל ובארץ ישראל שכולם פסקו כרבי יוחנן בן ברוקה המתיר להעדיף בן אחד על פני האחרים או בת אחת על פני האחרות (במקרה שאין בנים).

יש מחלוקת לגבי פסיקתו של רבי יהודה הנשיא - האם אמר "הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה" או שמא פסק במקרה כמו רבי יוחנן בן ברוקה. זה מוביל לדיון לגבי מהי הדרך הטובה ביותר ללמוד את ההלכה - על פי מה שמישהו אומר או על פי פסיקה ממעשה? מהם היתרונות והחסרונות של כל גישה? ברייתא מסבירה שאי אפשר ללמוד מאף אחת מהדרכים אלא אם כן הרב אומר "הלכה למעשה", כלומר זוהי ההלכה ואפשר לנהוג על פיה.

דף נלווה בבא בתרא קכט

הלימוד החודש מוקדש ע"י סמי גרוף "לזכר שני רבנים שלימדו אותי שמקומה של האישה ביהדות הוא בבית הכנסת ובבית המדרש. אבי, הרב אברהם יאיר גרוף, והרב ריימונד הררי, שמורשתו ממשיכה עם מאות הנשים הלומדות עם הרבנית מישל פרבר מדי יום."

הדף היום מוקדש ע"י רייצ'ל ואורן זליגר לע"נ אמה, רבקה אסתר בת שרה גיטל וישיע הלוי, ולע"נ ברק ישראל ,אלישי יונג, אופיר ברקוביץ, אחסאן דקסה, גיא ניזרי, חברים של בנם, שנפלו השבוע."

לאיזה מקרים התייחס דבריו של מר זוטרא כשציין שפוסקים כר' אבא. 

מה נחשב כלשון מתנה בתחילה, באמצע ובסוף, כפי שהופיע במשנה? באיזה מקרים זה יעבוד בכדי לאפשר למישהו להעביר מנתה למישהו שלא ראוי ליורשו - יש ארבע דעות שונות - האם זה עובד רק בשדה אחד ואדם אחד? או גם עובד בשתי שדות ואדם אחד, שני בני אדם ושדה אחת, או אפילו בשתי שדות ושני בני אדם? גם האמוראים הארצישראליים וגם הבבליים חלקו בנושא זה. רב ששת מנסה להוכיח את עמדתו. אך הוא דוחה את הוחכתו. רב אשי כן מצליח להוכיח שיטת רב ששת. אבל גם פוסקים כריש לקיש. איך אפשר להסביר את זה? 

הדף היום מוקדש לעילוי נשמת הרב ד"ר ריימונד הררי אשר השרה בי אהבת לימוד גמרא. הוא החיה כל מקרה בגמרא, והפך את החומר למרתק ורלוונטי. הוא היה מורה שדאג בכל ליבו לתלמידיו ולצמיחתם האישית. הוא היה מודל לחיקוי שמורשתו תמשיך לחיות בחייהם של אין ספור אנשים שנגע בהם. תנחומים לאשתו, ויקי, לומדת הדרן, ולכל המשפחה. יהי זכרו ברוך.

הדף היום מוקדש ע"י מירי דרכי לע"נ חברתה יפית יפה בת יצחק ומזל שנפטרה היום. 

שבע הלכות של רבי אבא מארץ ישראל נשלחו לבבל בנושאים שונים ומר זוטרא בשם רב שימי בר אשי פוסק כמותו.

1. אחד טוען שהאדם שנמצא בבית חברו הוא עבדו וכי נגנב והנתבע מכחיש את הטענה ואומר שהעבד ניתן לו במתנה/נמכר על ידי התובע. אם הנתבע מציע לתובע להישבע שהעבד בבעלותו, אז הנתבע אינו יכול לתבוע שוב את העבד (אינו יכול לחזור בו מהצעתו שהתובע ישבע ויטול). הגמרא מסבירה שהחידוש של רבי אבא כאן הוא שחכמים מחזיקים בדעה זו אפילו כשממון/רכוש נלקח מצד אחד וניתן לצד השני (שינוי המצב הקיים - "אתן לך"). אחרים סוברים שזה רק במקרה שבו המצב הקיים נשמר ("מחול לך").

2. נושים של נפטר יכולים לגבות רק מקרקע שהאב השאיר ליתומים. רבי אבא פסק שעבדים נחשבים כקרקע. רב נחמן חולק ואינו משווה עבדים לקרקע לעניין זה.

3. אדם יכול להעיד עבור בן דוד של אביו כי הקשר ביניהם מרוחק במקצת. זה נקרא דור שלישי המעיד עבור קרוב מדור שני כי שניהם מחוברים דרך אחים שהם קרובים מדור ראשון. רבא סובר שאפילו דור ראשון יכול להעיד עבור דור שלישי, כלומר אדם ודוד-רבה שלו. מר בר רב אשי אף החזיק בדעה שאדם וסבו, אך אין הלכה כמותו כי הם קרובים ישירים.

4. אם אדם ידע עדות על גבולות קרקע ואז התעוור, אינו יכול להעיד. שמואל פוסק שאם העיוור יכול לזהות סימנים בשדה, עדותו מתקבלת. רב ששת ורב פפא מרחיבים זאת למקרים אחרים שבהם אפשר לזהות פריטים לפי גודל או משקל - סימנים (גלימה וגוש של כסף). מובאת ברייתא המקשה על שמואל, רב ששת ורב פפא.

5. יש שתי פרשנויות להלכה החמישית של רבי אבא. האחת היא שהוא פסק כרבי יוחנן בן ברוקה שאפשר לבחור להוריש את כל הרכוש לאחד היורשים (בן בין הבנים או בת בין הבנות). אפשרות שנייה היא שאם אב קובע שאחד מהבנים הוא הבכור, כאשר אחר מוחזק כבר כבכור, הוא נאמן, כעמדת רבי יהודה. רבי יוחנן חולק על רבי אבא בפסיקה זו ומחזיק בעמדת חכמים (או במחלוקתם עם רבי יוחנן בן ברוקה או עם רבי יהודה).

6. אם אדם אומר שאשתו תירש בין הבנים, זה מועיל. אולם, זה יכלול רק רכוש שהיה בבעלות האיש באותה נקודה ואינו כולל רכוש שהוא רוכש מאוחר יותר. ואם נולדו עוד בנים מאוחר יותר, האישה תצטרך לחלוק את הרכוש גם איתם.

7. אם מלווה מוציא שטר חוב והלווה אומר שחצי כבר נפרע ואז באים עדים ומעידים שכל ההלוואה נפרעה, רבי אבא פוסק שהלווה נשבע (מודה במקצת) ומשלם את החצי השני אבל המלווה יכול לגבות רק מרכוש שבבעלות הלווה ולא מנכסים משועבדים כי הקונים יכולים להסתמך על עדות העדים. מר בר רב אשי חולק ורואה בלווה כמי שמשיב אבידה שיהיה פטור משבועה.

הדף היום מוקדש ע"י משפחת גריינסטון לכבוד יום הולדתה של לנה קרזנר!

הדף היום מוקדש ע"י גבריאל ודניאל אלטמן לע"נ ליסה אלטמן.

ישנן הלכות שונות הנוגעות לזכרים שאינן חלות על טומטום (מי שאיבריו מכוסים ולא ברור אם הוא זכר או נקבה) שנקרע עורו ונמצא זכר. הוא אינו יכול לרשת פי שניים כבכור, אינו יכול להיות בן סורר ומורה, אינו נכנס לחישוב עם שאר אחיו להעריך את הפי שניים לאחיו הבכור, ברית המילה שלו אינה דוחה שבת, ואמו אינה חייבת בדיני טומאת יולדת. מקשים על שתיים מהלכות אלו ממשנה בנידה כח ע"א.

מובאת ברייתא התומכת בעמדה שטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו יכול לרשת פי שניים כבכור. הברייתא גם לומדת שמי שספק אם הוא בכור אינו יכול להיות בכור. הגמרא מסבירה מדוע נאמר זה - להסביר שאם שני אחים נולדו בערך באותו זמן (משתי אמהות שונות) אבל היה חשוך ואי אפשר היה לקבוע מי נולד ראשון, אף אחד אינו מקבל פי שניים. רבא סבר אחרת - הם יכולים לכתוב הרשאה זה לזה ש"אם אני הבכור, אני נותן לך את חלקי," וכך הם יכולים לגבות פי את הפי שניים ולחלק ביניהם. אולם, רב פפא הקשה על עמדת רבא ורבא חזר בו.

נאמן האב לומר על בן מסוים שהוא הבכור, אבל מה אם יש חזקה שילד אחר הוא הבכור? שמואל פסק ששני האחים כותבים הרשאה כנזכר לעיל. הגמרא מסבירה את עמדת שמואל שהוא היה מסופק אם ההלכה כרבי יהודה, המאמין לאב במקרה כזה (על פי "יכיר"- יכירנו לאחרים), או כחכמים שאינם מקבלים את עדות האב כשיש חזקה. אם חכמים אינם מקבלים את עדות האב, לשם מה השתמשה התורה בלשון "יכיר"? אם האב יכול היה לתת לבן פי שניים במתנה, זה היה מועיל (אפילו אם הוא לא הבכור), אז ברור שאנחנו יכולים להאמין לאב שזה הבכור (מדין מיגו)! התשובה היא שהאב יכול היה לתת פי שניים במתנה לבן רק לגבי נכסים שהיו ברשותו באותו זמן או אולי לגבי נכסים שיבואו לרשותו בעתיד (לפי רבי מאיר), אבל זה לא היה מכסה נכסים שיגיעו לרשות האב בשעה שהוא גוסס. למצב זה לימד הפסוק "יכיר".

בנוגע לנאמנות האב לגבי מעמד בנו, רבי יוחנן מתאר מצב שבו אב אומר שאדם הוא בנו ואחר כך אומר שהוא עבדו הכנעני. אין נאמנות לעשותו עבד כי מעולם לא היה קורא לעבדו בנו מלכתחילה. אולם, אם קרא לו תחילה עבדו ואחר כך בנו, אנו מקבלים את דבריו האחרונים כי ייתכן שהתכוון מלכתחילה שהבן שירת אותו כמו עבד. הדין הוא אחר אם קרא לו בנו כשעברו ליד בית המכס ואח"כ קראו עבדו כי כנראה רצה להתעלם מהמכס. הם מקשים על רבי יוחנן מברייתא, אך מיישבים זאת.

רב אסי פסק שבכור שמיחה - מחאתו מחאה. ישנה מחלוקת בין הרשב"ם ורבנו חננאל במה הוא מוחה. לפי הרשב"ם, הוא מוחה על כך שהאחים משקיעים בנכס לפני חלוקת הירושה, כיון שלא יקבל פי שניים בהשבחה. רבנו חננאל מסביר שהוא מסכים לקבל חלק שווה בנכס זה אבל אינו מוותר על זכותו לקבל פי שניים בנכסים אחרים. רבה מגביל אמירה זו לענבים שנבצרו אך לא אם עשו מהם יין. מדוע?

אם בכור ויתר על זכותו לפי שניים בחלוקת נכס מסוים, רב פפא ורב פפי נחלקו (בהתבסס על מקרה שבו רבא פסק בעניין אחר) האם רבא סבר שהוא ויתר על זכותו לפי שניים בכל הנכסים או רק באותו נכס מסוים? מחלוקת זו מבוססת על השאלה האם הבכור מקבל את זכותו לפי שניים מיד עם מות האב, עוד לפני חלוקת הקרקע, או שמא הוא מקבל את זכויותיו רק לאחר חלוקת הנכסים.

המשנה מבחינה בין אב שאומר שלא יוריש פי שניים לבכורו לבין אב שאומר שיחלק את חלקו בשווה. הראשון אינו מותר כיוון שזה נוגד את התורה והשני מותר כי זה נחשב כמתנה. אפשר להשתמש בלשון מתנה כדי לחלק רכוש באופן שונה ממה שנקבע בתורה.

איזה סוג הוכחה יכול לשמש כדי להוכיח שאדם הוא בכור כדי לאפשר לו לקבל פי שניים?