ישנן שלוש דעות שונות בנוגע למעמדה של מנחת העומר שהוקרבה שלא לשמה (לשם מנחה אחרת). רב אומר שהיא פסולה לגמרי; ריש לקיש סובר שהיא כשרה, אך לא עלתה לציבור לשם חובה ויש להביא מנחה חדשה; ורבא סובר שהיא כשרה ויצאו ידי חובה.

רב הוסיף מקרה נוסף לרשימת הפסולים – אשם נזיר ואשם מצורע שהוקרבו שלא לשמם. לאחר דיון בשאלה מדוע רב מבחין בין אשמות אלו לבין אשם גזילות או אשם מעילות, הגמרא מביאה ברייתא הסותרת בבירור את דברי רב, שכן נאמר בה במפורש שאשם מצורע שהוקרב שלא לשמו עולה למזבח.

קושי הועלה נגד עמדתו של ריש לקיש: אם מנחת העומר שהובאה שלא לשמה אינה ממלאת את חובת הבעלים, כיצד ניתן להעלותה על המזבח? הרי מותר להקריב על המזבח רק דברים המותרים באכילה לישראל, ומנחה זו היא מהתבואה החדשה ("חדש"), אשר נאסרת באכילה עד הקרבת העומר. שתי תשובות מובאות ליישוב קושי זה: התשובה הראשונה מובאת על ידי רב אדא בר אהבה, המציע שמאחר שהתבואה תותר מאוחר יותר באותו יום (כאשר יוקרב העומר כהלכתו), היא אינה נחשבת כדבר אסור. שלוש קושיות הועלו נגד רב אדא; שתיים יושבו, אך האחרונה נותרה ללא מענה. רב פפא מציע תשובה חלופית – שלא הקרבת העומר בפועל היא המתירה את החדש, אלא הארת המזרח בבוקרו של אותו יום (ט"ז בניסן) היא שמתירה אותו. הצעה זו של רב פפא נתמכת עוד בטענה שרבי יוחנן וריש לקיש הסכימו שניהם שהחדש מותר מאותו זמן (הארת המזרח) ולא מהקרבת העומר, כפי שנגזר מדבריו של ריש לקיש.

ברייתא מלמדת שניתן ללמוד מהפסוק "מן הבקר" שטרפה אינה קריבה על המזבח. עם זאת, הברייתא מציעה שניתן היה ללמוד זאת ב"קל וחומר", אך כיוון שניתן להקשות על אותו קל וחומר, הדבר נלמד מפסוק. הגמרא מביאה מספר הצעות לבירור מהי הקושיא שיכלה לעלות נגד הקל וחומר, אך מעלה קשיים נגד כל אחת מההצעות הללו.

מה שהיה ברור לרבה מצד אחד ולרבא מצד שני – כיצד להבין את דברי רבי שמעון והאם מחשבה ניכרת פוסלת או לא – לא היה ברור לרב הושעיא, שהתלבט בהבנת שיטת רבי שמעון. הגמרא מסבירה מדוע הוא לא קיבל את דעתם של רבה, רבא או רב אשי כהסבר מספק לספקו.

המשנה מזכירה שני יוצאים מן הכלל לדין קרבן מנחה שנקמץ שלא לשמה (שבו המנחה כשרה אך לא עלתה לבעלים לשם חובה): מנחת חוטא ומנחת קנאות נפסלות לגמרי אם נקמצו שלא לשמה. מה המקור לכך? הגמרא מציגה תחילה לימוד לכל אחת מהן מקרבן חטאת, אך לאחר שהיא דוחה לימודים אלו בגלל קושי שעלה בעניין קרבן אשם, מובאת דרשה אחרת המבוססת על גזירה שווה מחטאת לשתי המנחות הללו.

רב מוסיף לרשימה גם את מנחת העומר, וקובע שאם נקמצה שלא לשמה היא פסולה, כיוון שהיא נועדה להכשיר את אכילת התבואה החדשה, ואם הובאה שלא לשמה, אינה מכשירה. הוא אומר אותו דבר לגבי אשם נזיר ואשם מצורע. אם כן, מדוע מנחה זו וקרבנות אלו אינם מופיעים במשניות במנחות ובזבחים המונות את הקרבנות שנפסלים שלא לשמה? הגמרא עונה על שאלה זו ומיישבת את הקושי.

הגמרא מקשה עוד על רב – אם אשם נזיר ומצורע באו להכשיר ואין מה להכשיר אם נעשתה שלא לשמה, גם אשם מעילות ואשם גזילות באו לכפר ולא כיפרו – אז למה אם נעשו שלא לשמה, כשרים? ר' ירמיה עושה חילוק בין מכשירים (אשם נזיר ומצורע) למכפרים (אשם מעילות וגזילות). ומביא הוכחה מדינים של קרבן לאחר מיתת הבעלים והוכחתו ממשנה לגבי יולדת. רבי יהודה בריה דר' שמעון בן פזי מביא קושי על הבחנה זו (בדינים לאחר מיתה) ממשנה בנזיר ששם קרבן שמכשיר הובא לאחר מיתה.

דף נלווה

קיימת סתירה פנימית בשיטת רבי שמעון בין שתי ברייתות העוסקות במנחה שהוקרבה שלא לשמה – באחת הוא פוסק שהיא כשרה ועולה לבעלים לשם חובה, ובשנייה היא אמנם כשרה אך אינה עולה לחובה. ליישוב סתירה זו מובאות שלוש דרכים מרכזיות.

רבה מסביר את שיטת רבי שמעון כפשוטה, ולפיו כאשר ניכר מתוך מעשיו של המקריב שמחשבתו המוטעית לא הייתה אמת, המעשה מבטל את המחשבה והקרבן מוכשר לחלוטין. על גישה זו מקשה הגמרא תשע קושיות ממקרים דומים בזבחים ובעופות שבהם המעשה מוכיח על המחשבה ובכל זאת אין הקרבן עולה לחובה; בעוד שרוב הקושיות נדחות בטענה שהמקרים אינם דומים מבחינה הלכתית, בחלקן מסיקה הגמרא כי רבי שמעון אכן היה מודה שגם שם הקרבן יעלה לחובה.

לעומתו, רבא ורב אשי מציעים פתרונות שונים המפרשים את דברי רבי שמעון "מעשיה מוכיחים עליו" באופן אחר מזה של רבה. לשיטת רבא, מקשים עליו ממקרה מקביל בקרבן חטאת, ומתקבלת המסקנה שרבי שמעון יכשיר ויעלה לחובה אפילו מקרה ספציפי של חטאת שהוקרבה לשם חטאת אחרת. לרב אשי מעלים קושי אחר ופותרים אותו.

דף נלווה

אם כהן לוקח קרבן מנחה שהוקדש לסוג מסוים של מנחה, ונוטל את הקמיצה בכוונה שהיא תוקרב לשם סוג מנחה אחר, המנחה כשרה ויש להמשיך להקריבו על פי ייעודו המקורי. עם זאת, הקרבן אינו עולה לבעלים לשם חובה, כלומר המביא לא יצא ידי חובתו. ישנם חריגים לכלל זה – מקרים בהם מחשבה שלא לשמה פוסלת את הקורבן לחלוטין – והם מנחת חוטא ומנחת סוטה (קנאות).

הגמרא מעלה שאלה: מדוע המשנה משתמשת במילה "אלא" במקום ב-"ו" (ו" החיבור) במשפט "אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה"? התשובה הניתנת היא שאף על פי שהקרבן אינו ממלא את חובת הבעלים, קדושתו המקורית וייעודו נותרים בעינם. לכן, יש לבצע את שאר עבודות הקרבן בהתאם למטרתו המקורית. הסבר זה עולה בקנה אחד עם דבריו של רבא, ומובאים שני טעמים לתמוך בפסיקה זו – אחד נלמד מפסוק, והשני מבוסס על סברה הגיונית.

נראה, במבט ראשון, שהמשנה אינה תואמת את דעתו של רבי שמעון, המסביר שמנחה שהוקרבה לשם קורבן אחר כשרה ואף עולה לבעלים לשם חובה. הגמרא מתייחסת לסתירה בין שני מקורות שונים בדעת רבי שמעון – באחד נאמר שהיא עולה לשם חובה, ובשני נאמר שלא. רבה, רבא ורב אשי מציעים כל אחד יישוב אחר לסתירה זו. לפי תירוצו של רב אשי, ניתן ליישב את המשנה שלנו עם דעת רבי שמעון באותו אופן. אך לפי רבה ורבא הדבר אינו אפשרי, שכן הסבריהם לברייתא השנייה אינם יכולים לשמש כהסבר למשנה שלנו, מאחר שלשון המשנה אינה מתיישבת עם ההסברים שלהם. לכן, לשיטתם, רבי שמעון מחזיק בעמדה המנוגדת לעמדת המשנה שלנו.

לאחר הזכרת המקורות הסותרים של רבי שמעון, הגמרא מביאה את הברייתא השנייה ומתחילה לבאר את היישובים השונים. הסברו של רבה מובא, ואביי מעלה קושי שרבה עצמו מיישב. לאחר מכן, מועלות מספר קושיות נוספות נגד שיטת רבה.

רבי זירא מעלה שאלה על קרבן שהוקדש עבור במת יחיד: אם הוא נשחט בבמת יחיד, הובא לאחר מכן למשכן, ואז הוצא שוב החוצה – האם מוטלת עליו כעת החובה להחזירו למשכן ולהתייחס אליו כקרבן של במה גדולה על כל דרישותיו הנלוות? בתחילה, הגמרא מציעה שנושא זה עשוי להיות תלוי במחלוקת בין רבה לרב יוסף בנוגע לקדשי קדשים שנשחטו בדרום (במקום בצפון כנדרש) והועלו בטעות למזבח. בסופו של דבר, הגמרא מבחינה בין שני המקרים ודוחה את ההשוואה ביניהם.

דיון נוסף עוסק בקרבן שנשחט בלילה בבמת יחיד. רב ושמואל חלוקים בשאלה האם קרבן כזה כשר.

רב ורבי יוחנן חלוקים אף הם בשאלה האם עולות המובאות בבמות יחיד טעונות הפשט וניתוח כפי שהן טעונות במזבח הציבורי. מה הבסיס למחלוקת שלהם?

למרות שבמות יחיד פועלות תחת פחות הגבלות, מספר חוקים חלים באופן שווה הן על קרבנות יחיד והן על קרבנות ציבור. ברייתא מעלה את האפשרות שפסולי זמן לא יחולו על זבחי במת יחיד, כשם שפסולי מקום אינם חלים עליהם. עם זאת, מובא פסוק כדי להוכיח כי מגבלות הזמן נותרות מחייבות גם עבור קרבנות המובאים בבמות יחיד.

הקדמה למסכת מנחות

בזמן שהמשכן היה בנוב ובגבעון, היה מותר להקריב קרבנות בבמות פרטיות. דין זה נלמד מן הפסוק בדברים י״ב:ט: "כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה." המנוחה – זו שילה, והנחלה – זו ירושלים. תוספת מילת היחס "אל" בין שני השלבים באה להפריד ביניהם, וללמד שבתקופה שביניהם הותרו הבמות.

ריש לקיש שאל את רבי יוחנן: מדוע המשנה אינה מזכירה מעשר שני בתקופת נוב וגבעון? רבי יוחנן השיב שכאשר אין ארון – אין מעשר שני, על‑פי גזירה שווה המחברת ביניהם. לאחר שריש לקיש מקשה על פירוש זה – שהרי לפי אותה גזירה שווה גם פסח ושאר קדשים לא היו נאכלים – מביא רבי יוחנן הסבר אחר: המשנה הולכת כשיטת רבי שמעון, הסובר שרק קרבנות חובה שקבוע להם זמן הוקרבו, ולכן מעשר בהמה אינו בכלל, ומעשר שני (תבואה) הוקש למעשר בהמה. לפי ההסבר השני יוצא שלדעת רבי יהודה כן הביאו ואכלו מעשר שני בתקופת נוב וגבעון, ודבר זה מקבל חיזוק מברייתא שהביא רב יוסף.

אף על פי שנאמר בתחילה שהפסוק בדברים י״ב:ט מתייחס לשילה ולירושלים במונחים "מנוחה" ו"נחלה", מובאות שלוש פרשנויות נוספות, וכל אחת מהן נבחנת בהקשר הפסוק.

המשנה קובעת שמי שמקדיש בהמה לקרבן בזמן שהבמות מותרות, אך מקריבה בזמן שהבמות אסורות – אינו חייב כרת. רב כהנא מצמצם דין זה לשוחט בחוץ בלבד, אך מי שמקריב בחוץ חייב כרת. לאחר שהוא מבאר את דרשתו, רבה דוחה את דבריו בשני נימוקים.

המשנה מונה הבדלים בין אופן הקרבת הקרבנות בבמה גדולה לבין הבמות הקטנות, והגמרא מביאה את המקור מן התורה לכל אחד מן ההבדלים.

שתי גרסאות שונות מובאות לגבי הגבלה שקבע רמי בר חמא, וברייתא מובאת לדחות או לתמוך בעמדתו. לבסוף מובאת גם שיטה חלופית של רבי אלעזר.

הגמרא מסבירה את יסוד המחלוקת שבברייתא בין רבי יהודה לחכמים, וכיצד הדעה השנייה של החכמים שונה מן הדעה הראשונה הנאמרת בשם החכמים באותה ברייתא.

מקורו של רבי שמעון לשיטתו, המגבילה את הקרבנות הציבוריים שהובאו בגלגל, הוא פסוק ביהושע ה:י, המתאר את בני ישראל מקריבים את קרבן הפסח ימים ספורים לאחר שעברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל.

הטעם לכך שמבנה שילה נבנה בקירות אבן בעוד שתקרתו הייתה יריעה בלבד נלמד מפסוקים שנראים כסותרים -חלקם מתארים את שילה כ"בית" וחלקם כ"אוהל".

ארבעה חכמים מביאים כל אחד פסוק אחר כדי לבאר את הדין שבתקופה שבה עמד המשכן בשילה, קודשים קלים ומעשר שני היו נאכלים בכל מקום שניתן לראות ממנו את שילה.

קיימת גם מחלוקת האם המשכן בשילה היה בתחום נחלת יוסף או בתחום נחלת בנימין.

ברייתא דנה במשך הזמן שבו עמד המשכן בכל אחד מן המקומות ומבארת את החישובים: שלושים ותשע שנים במדבר, ארבע־עשרה בגלגל, חמישים ושבע בנוב וגבעון, ושלוש־מאות ושישים ותשע בשילה.

רבי שמעון בן יוחאי סבר שבזמן המקדש היו ארבע מחנות, משום ש־עזרת נשים נחשבה כמחנה נפרד. אולם בתקופת שילה היו רק שני מחנות. הגמרא מתקשה להבין איזה מחנה, לדעת רבי שמעון בן יוחאי, לא היה קיים בשילה, שהרי מן התורה ברור שלכל אחד מסוגי הטומאה — טמא מת, זב ומצורע — יש תחום ייחודי שבו מותר או אסור לו להיכנס, דבר המצריך שלושה מחנות נפרדים. לבסוף מסיקה הגמרא שדבריו של רבי שמעון עוסקים בנושא אחר לגמרי: שבתקופת שילה לא שימש אזור הלוויים כמקום מקלט לרוצח בשגגה. מכאן משתמע שבמדבר אכן שימש מחנה לויה כמקום מקלט, ודבר זה נתמך בדרשות על שמות כ״א:י״ג.

ברייתא מביאה חמש דעות שונות של חכמים לגבי אילו קרבנות הוקרבו במשך ארבע־עשרה השנים שלאחר הכניסה לארץ, כאשר המשכן היה בגלגל. יש הסוברים שרק קרבנות נדבה של יחידים הוקרבו. רבי מאיר סובר שגם מנחות וקרבנות נזיר הוקרבו. רבי יהודה מוסיף שאף קרבנות חובה הוקרבו במשכן (במה גדולה) ובכך מבחין בין מה שהקרב בבמה גדולה לבין מה שהוקרב בבמה קטנה. רבי שמעון מצמצם אילו קרבנות ציבור הוקרבו.

הגמרא מביאה את המקור בתורה לשיטת רבי מאיר.

שמואל מצמצם את המחלוקת בין החכמים לרבי מאיר לחטאת ואשם של הנזיר. אולם לאחר שרבא מביא ברייתא הסותרת זאת, מתקנת הגמרא את דברי שמואל וקובעת שהמחלוקת עוסקת דווקא בקרבנות עולה ושלמים של הנזיר.

הגמרא מביאה מקור בתורה לשיטת חכמים (השני) בברייתא.

לפני הקמת המשכן היה ניתן להקריב אפילו בעלי חיים בעלי מום. הדבר נלמד מהיקש בין בהמות לעופות בפסוק בבראשית ח:כ, המתאר את הקרבנות שהקריב נח לאחר המבול, שכן מומים אינם פוסלים בעופות. אולם אם היה חסר לאותו בעל חיים אבר, לא ניתן היה להקריבו. דין זה נלמד מן הפסוק בבראשית ו:יט: "מכל החי." הגמרא שואלת מדוע פסוק זה אינו משמש להוציא טריפה, ומתרצת על ידי מציאת מקור אחר לפסול טריפה.

רק בעלי חיים כשרים יכלו להיות קרבים, אף לפני הקמת המשכן. אך כיצד ייתכן הדבר, הרי טרם ניתנה התורה ולא היו מושגים של כשר/לא־כשר? רבי שמואל בר נחמני מסביר שהדבר מתייחס לאותם מינים שעתידים להיות כשרים. נח הכניס לתיבה שניים מכל מין, אך מן המינים הכשרים הכניס שבעה־שבעה, כדי שיוכל להקריב מהם לאחר המבול. כיצד ידע נח אילו מינים עתידים להיות כשרים? או שהיה זה בדרך נס, או שהחיות נכנסו לתיבה מעצמן, ורק הכשרות נכנסו בשבעות ואילו הבלתי־כשרות נכנסו בזוגות.

ישנה מחלוקת תנאים האם לפני הקמת המשכן הקריבו רק עולות או גם שלמים. הדבר תלוי בשאלה האם בני נח יכלו להקריב שלמים, הנלמדת מקרבנו של הבל ומהבנת הביטוי "ומחלביהן" וכן מפסוק בשיר השירים ד:טז. קושיה מובאת על הדעה שלא הקריבו שלמים - שהרי יתרו הקריב שלמים. הדבר תלוי בשאלה האם מעשה יתרו התרחש לפני מתן תורה או לאחריו. גם בעניין זה קיימת מחלוקת תנאים, המבוססת על השאלה מה שמע יתרו שגרם לו לבוא ולהתגייר: ניצחון ישראל על עמלק, מתן תורה, או קריעת ים סוף.

אינם יהודים רשאים להקריב קרבנות בכל מקום ובכל זמן, שכן האיסור להקריב מחוץ למקדש נאמר לישראל בלבד. אולם יהודים אינם רשאים לשמש שליחים עבורם בהקרבת הקרבן. מסופר על אופרָה הרמיז, אמו של המלך הפרסי שבור, שביקשה ממנו להקריב קרבן בשמה. רבא נתן לה עצה, אך דאג לכך שאינם יהודים הם שיבצעו בפועל את ההקרבה.

במדבר יכלו בני ישראל לאכול קודשים קלים בכל שטח המחנה. רב הונא אמר שהם יכלו לאכול בכל מקום שבו היו יהודים. החכמים ניסו להבין את דבריו, לאור העובדה שבמדבר היו בבירור מחנות נפרדים, בעוד שנראה מדבריו כאילו לא היו מחנות שונים כלל.