רבי יוחנן פוסק שמי ששוחט בהמה בלילה ומקריב אותה מחוץ לעזרה, חייב משום הקרבת קרבן מחוץ למקדש, אף על פי שבדרך כלל כדי להתחייב צריך שהשחיטה תיעשה באופן כשר. רבי יוחנן מנמק שמקרה זה אינו גרוע יותר ממי ששוחט בחוץ ומקריב בחוץ, אפילו לדעת רבי יהודה הסובר שאם שחט בלילה והעלה את הקרבן על המזבח, יש להורידו.

רב חייא בר אבין מקשה על השוואתו של רבי יוחנן מן המקרה של שחיטת עוף בתוך העזרה ומחוצה לה. יש המבינים שזו קושיה שאין לה פתרון על דברי רבי יוחנן, ויש המבחינים בין שחיטת עוף בעזרה לבין שחיטת בהמה מחוץ לעזרה, שכן פעולת שחיטת עוף במקדש אינה פעולה כשרה, שהרי נדרשת מליקה.

עולא פוסק שהאימורים (החלקים השומניים הנשרפים על המזבח) של קדשים קלים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם – אף על פי שלא היה זה הזמן הנכון להניחם, שהרי הם מתקדשים רק לאחר זריקת הדם – הם נשארים על המזבח.

רבי זירא מנסה להוכיח את דברי עולא מן הברייתא בזבחים דף פ"ד ע"א, שם נשפך הדם ואי אפשר עוד לזרקו על המזבח. אם כאשר אי אפשר לזרוק את הדם האימורים נשארים על המזבח – קל וחומר במקרה של עולא, כאשר עדיין ניתן לזרוק את הדם. אולם הראיה נדחית, שמא המשנה מתייחסת דווקא לקדשי קדשים שנתקדשו קודם זריקת הדם. על הדחייה הועלתה קושיה – והיא נפתרה.

ניסיון נוסף להוכיח את דברי עולא מובא מן המשנה, שלפיה בעלי חיים חיים מורידים מן המזבח. ניתן להסיק מכאן שאם נשחטו – האימורים נשארים על המזבח, אפילו אם הם קדשים קלים. הסקה זו נדחית, והגמרא מסבירה שמטרת המקרה היא ללמד על בהמה בעלת מום בעין. ואף לדעת רבי עקיבא המתיר מום כזה על המזבח אם כבר הועלה, כאן, מאחר שהבהמה עדיין חיה, יש להורידה מן המזבח. שתי קושיות הועלו על ההנחה שהמשנה מתייחסת לבעלי חיים פסולים – ושתיהן נפתרו.

ישנן שתי גרסאות לשאלה ששאל רבי יוחנן, הקשורה למצב שעליו דיבר עולא – אימורים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם.

רבי יוחנן מגביל את היתרו של רבי עקיבא לגבי בעלי חיים בעלי מומים שכבר הועלו על המזבח – רק למומים קלים יותר, שאינם רלוונטיים בעופות.

דף נלווה

במחלוקת בין חמשת התנאים לגבי אילו דברים נשארים על המזבח גם אם נפסלו, ריש לקיש מציין מקרים שבהם יש הבדל הלכתי ממשי בין הדעות השונות. לפי הגמרא, חידושו הוא במקרה אחד ספציפי שרצה לחדש שר' שמעון עדיין עומד בעמדתו (נסכים הבאים עם הקרבן אבל לא הובאו באותו יום שהוקרב הקרבן.

קיימת מחלוקת תנאים בין ר' שמעון ור' יהודה לגבי אילו פסולים חל עליהם הדין של "אם עלו – לא ירדו." הגמרא מביאה ברייתא שבה מסבירים את המקור לדיעותיהם

דף נלווה

דם חטאת נפסל אם הובא אל תוך ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל, ובמקום זאת הובא אל קודש הקדשים – האם גם הוא נפסל? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שמיודעים לקדשי קדשים וכבר יצא והוכנס שוב? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שלאחר שהעבירו מהפרוכת למזבח, החזירם ליד הפרוכת?

רבי אליעזר ורבי שמעון נחלקו לגבי קרבנות שדמם הובא אל ההיכל. האם הקרבן נפסל בעצם ההבאה פנימה, או רק אם הדם הוקרב בפועל על גבי המזבח? הגמרא מביאה מקורות לכל אחת מן השיטות ומבארת את שורש המחלוקת.

רבי יהודה פוטר מדין פסול דם שהובא בשוגג אל ההיכל. אך מה יהיה הדין אם הדם הובא במזיד – האם ייפסל רק אם הוקרב? רבי ירמיה מביא ברייתא כדי להשיב על שאלה זו.

פריטים פסולים אינם אמורים להיות מונחים על גבי המזבח. אולם אם הונחו שם בפועל, המזבח מקדשם ואין מורידים אותם. עם זאת, קיימת מחלוקת תנאים באשר לאילו סוגי פריטים חלה הלכה זו. מובאות חמש שיטות שונות, והגמרא בוחנת את יסוד כל אחת מהן ואת הטעמים למחלוקת ביניהן.

דף נלווה

ישנן דעות שונות בנוגע למספר סוגיות הקשורות לדם שחייב להינתן על המזבח החיצון אך נפסל אם הובא אל ההיכל – מאיזה פסוק נלמד דין זה, האם הוא חל על כל הקרבנות, והאם הוא חל רק אם זרק את הדם שם ולא בעצם ההכנסה להיכל עם הדם.

אם דם של חטאת אחת חולק לשתי כוסות, ואחת מהן הוצאה החוצה או הובאה אל ההיכל – האם הכוס השנייה (שעדיין נמצאת בעזרה) נפסלת? רבי יוסי הגלילי וחכמים נחלקים בזה, ורבי יוסי מביא טענות הגיוניות כנגד עמדת החכמים, והם משיבים לו בפסוקים מן התורה.

אסור גם להביא דם חטאות אל קודש הקודשים, כפי שנלמד מפסוק בתורה.

דם חטאת נפסל אם הובא אל ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל ובמקום זאת הובא אל קודש הקודשים – האם גם הוא נפסל? ואם כן, מה הדין בדם שיועד להיכנס לקודש הקודשים אך יצא החוצה ולאחר מכן הובא שוב פנימה?

הקושיה האחרונה ממשנתנו על הסברו של רב אשי לשיטת רבי אליעזר במשנה בפרה – שרבי אליעזר סובר שאין אנו רואים כל טיפה מן התערובת ככוללת חלקים משני המרכיבים (אין בילה) – אינה ניתנת לפתרון כפי שנפתרו הקושיות הקודמות.

כדי ליישב קושיה זו מציע רבא הסבר חלופי למשנה ולברייתא שהובאו כקושיות על רב אשי. הוא מסביר שהמשנה והברייתא אינן עוסקות במקרה של דמים שהתערבבו ממש, אלא בכוסות דמים שנתערבבו זו בזו. לכן אין הן רלוונטיות לדיון כיצד להתייחס לחלק מן הדם הבא מתערובת דמים.

הגמרא מקשה על דברי רבא ומביאה ברייתא שבה רבי יהודה אומר בפירוש שרבי אליעזר וחכמים אכן נחלקו בדמים שהתערבבו. בסיכום מציעה הגמרא שמדובר במחלוקת תנאים אם נחלקו או לא נחלקו בדמים מעורבים.

אחד מן המקרים במשנה עסק בתערובת דמים שחייבים להינתן על גבי המזבח למעלה עם דמים שחייבים להינתן למטה. רבי אליעזר מתיר לתת את הדם תחילה למעלה ואחר כך למטה, ואילו החכמים אוסרים. אביי מגביל את המחלוקת לדמים של חטאת שהתערבבו עם דמים של עולה, אך לא לדמים של עולה שהתערבבו עם שיירי דם של חטאת, שכן מקום נתינת השיירים זהה למקום נתינת דם העולה. לכן אף החכמים יתירוו. רב יוסף חולק וסובר שהשיירים אינם נזרקים על צדי המזבח כמו העולה, אלא ניתנים על גבי יסוד המזבח (כמין מדרגה ברוחב אמה אחת). ריש לקיש סובר כאביי, ואילו רבי יוחנן סובר כרב יוסף.

שלוש קושיות הובאו על שיטת רב יוסף ורבי יוחנן, וכל אחת מהן נפתרה.

המשנה מוסיפה שאין מחלוקת במקרה של תערובת דם חטאת שחייב להינתן על המזבח החיצון עם דם קרבן שחייב להינתן על המזבח הפנימי – הכול מודים שהתערובת פסולה. אם בכל זאת נתנו את הדם, מה הדין – האם יש הבדל אם נתנו תחילה בפנים או תחילה בחוץ?

דף נלווה

סתירה בין המשנה במסכת מקוואות י:ו, שפוסקת לפי רוב, לבין דעת רבי יהודה בברייתא, ההולכת אחר מראה, נפתרת בשתי דרכים. אביי מציע שבברייתא שבה דעתו מחמירה יותר – רבי יהודה מצטט את דעת רבן גמליאל, שנודע כמחמיר בענייני ביטול, שכן לא התיר כלל ביטול במקרה של תערובת שני פריטים מאותו סוג (מין במינו). רבא מציע שהדעה במשנה מקוואות מתייחסת למקרה שבו רק החלק החיצוני של הכוס היה טמא, והמים שבמקווה צריכים לעבור על שפת הכוס לפי דין תורה, אך אינם חייבים למלא את הכוס. מאחר שדרישת מילוי הכוס במי מקווה היא מדרבנן בלבד – יש מקום להקל.

רבי אלעזר חולק על ריש לקיש לגבי פיגול ונותר שנתערבו יחד, שכן הוא סובר כשם שמצוות אינן מבטלות זו את זו – כך גם איסורים אינם מתבטלים זה בזה. הדבר מבוסס על הלל שהיה אוכל מצה ומרור יחד בפסח, כדי לקיים את המצווה שהם נאכלים יחד. אילו מצוות היו יכולות להתבטל זו בזו, טעמו החזק של המרור היה מבטל את טעם המצה, ולא היה יכול לקיים את חובת אכילת מצה בדרך זו.

בעניין מין במינו קיימת מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים האם היא מתבטלת. מחלוקת זו מופיעה גם בתוספתא טהרות ה׳:ג׳ בין רבי אליעזר בן יעקב לחכמים במקרה של חרס שנבלע בו שתן – האם ניתן להכשירו על ידי השריה/שטיפה בשתן.

במשנה קיימת מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים לגבי דם שנתערב בדם בעייתי. האם רבי אליעזר חולק על שני המקרים – דם פסול ודם היוצא מתוך גוף הבהמה (דם התמצית) – או רק על המקרה האחרון? המשנה דנה במקרים שונים של דם שנתערב ובאילו מהם נחלקו רבי אליעזר והחכמים.

המשנה עוסקת במקרה של דם שנתערב במים או בחומרים אחרים: באילו נסיבות ניתן עדיין להקריבו על המזבח? אם התערובת שומרת על מראה של דם, ניתן להקריב. אם נתערב בחומר בעל צבע דומה, כגון יין או דם שאינו מיועד לקרבן, אך אילו היה אותו חומר מים הדם היה עדיין ניכר, הרי שהדם כשר להקרבה. רבי יהודה, לעומת זאת, פוסק שדם אינו מתבטל בדם אחר, שכן הם מאותו מהות. לכן, אפילו אם יש רק כמות מועטה של דם קרבן בתערובת עם דמים אחרים, ניתן להזות אותו על המזבח. ואילו אם הדם נתערב בדם פסול, כגון דם מבמה שנרבעה או דם היוצא לאחר זרימת השחיטה הראשונה (דם התמצית), התערובת נשפכת ואינה ראויה להקרבה. רבי אליעזר מתיר זאת.

רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מגביל את דין המשנה למקרה שבו חומר אחר נשפך לתוך הדם. אך אם דם נפל לתוך מים, כל טיפה מתבטלת מיד עם מגע המים (ראשון ראשון בטל), נדחית מן המזבח, ומשנדחתה אינה יכולה עוד להתקבל, אפילו אם רוב התערובת הסופית היא דם, מדין דיחוי. עקרון הדיחוי חל רק בקדשים, ולא במצוות כגון מצוות כיסוי הדם לאחר שחיטה.

ריש לקיש פוסק לגבי תערובת של פיגול ונותר: אם אכלם יחד – אין מלקות. מכאן מסיקה הגמרא שלושה עקרונות לגבי תערובות: (1) אף פריטים אסורים מבטלים זה את זה; (2) הכלל שפריט שנותן טעם נחשב משמעותי ואינו מתבטל, אינו דין תורה; (3) התראת ספק אינה נחשבת התראה תקפה.

קושיה עולה על העיקרון השני. לאחר ניסיון כושל ליישב את הקושיה, ההסקה נדחית. ריש לקיש דיבר על פיגול ונותר של שני פריטים דומים – בשר ובשר (מין במינו) – המתבטלים ברוב, שכן טעמם אינו מובחן. טעם נחשב רק כאשר מדובר בפריטים שונים (מין בשאינו מינו), שבהם הטעם מורגש.

הגמרא מקשה: אם פריטים דומים מתבטלים ברוב, מדוע המשנה, במקרה של יין ודם, בוחנת האם היין היה ניכר אילו היה מים? מאחר שטעם ומראה מבוססים על אותו עיקרון, נראה שהמשנה מתייחסת לשני פריטים דומים כאילו הם שונים. אם כן, מדוע לא ליישם זאת גם במקרה של ריש לקיש – לראותם כשונים, ואם הם נותנים טעם – להתחייב? לאחר ניסיון כושל ליישב את המשנה בדרך אחרת, הגמרא פותרת זאת באופן שונה: מדובר במחלוקת תנאים. המשנה משקפת את דעת רבי יהודה, ואילו ריש לקיש נוקט בעמדת החכמים.

לבסוף, עולה סתירה לדברי רבי יהודה ממשנה. כדי להסביר את הקושי, יש להניח שהמשנה משקפת דעתו של רבי יהודה, שכן היא משתמשת בעיקרון "רואין..." אולם בסוף המשנה נאמר שמי חטאת מתבטלים במקווה אם מי המקווה הם הרוב. הדבר סותר את עמדת רבי יהודה בברייתא, שלפיה פריטים דומים נחשבים כשונים ואינם מתבטלים על פי מראיתם.

הגמרא מסיימת את ההסבר כיצד, לפי רבי שמעון, ספק מצורע יכול להביא את השמן לתהליך טהרתו כקרבן בתנאי שזה או לטהרת המצורע או כנדבה של שמן, ומתמודדת עם הבעיות הרבות שעולים במצב זה.

רב רחומא אמר לרבינא שרב הונא בר תחליפא שאל מדוע רבי שמעון הציע שהספק מצורע יביא בהמה כקרבן אשם או כקרבן שלמי נדבה, ולא הציע להביא אותה כקרבן אשם או כקרבן אשם תלוי, ובכך להימנע מבעיה של פסילת קדשים. רב רחומא מסביר שניתן להסיק מכך שרבי שמעון חולק על רבי אליעזר וסובר שאין מביאים קרבן אשם תלוי בנדבה. אולם רבינא דוחה את ההסבר הזה, מפני שקרבן האשם של מצורע בא מכבש בן שנה, ואילו קרבן אשם תלוי בא מאיל בן שנתיים.

במשנה מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים לגבי תערובת אברים של חטאת ועולה – האם ניתן להקריבם על המזבח. הגמרא מביאה את יסוד המחלוקת, השורש בפירושים שונים של ויקרא ב:יא–יב, ולאחר מכן מביאה ברייתא בשם רבי יהודה שהייתה לו גרסה אחרת של המחלוקת. לפי רבי יהודה, הם נחלקו רק במקרה של תערובת אברים של בעלי מום עם שאינם בעלי מום. אבל שניהם מסכימים שתערובת של חטאת ועולה מותרת להקרבה על המזבח, ואילו אברים של בהמות שרבעו או נרבעו אסורים. מדוע רבי אליעזר הבחין בין בעלי מום לבין רובע ונרבע? רב הונא מסביר שמדובר במום קל, ועל פי דעת רבי עקיבא שמקל במקרה כזה. אך מאחר שרבי עקיבא התיר מום זה רק בדיעבד, רב פפא מוסיף שהמקרה הוא כשהאברים כבר הונחו על הכבש. הסבר זה נדחה, שכן אם כך – גם ללא תערובת היה מותר. לכן מובא הסבר חדש לדברי רבי אליעזר, הנלמד מדרשה על ויקרא כב:כה שמיעט תערובות של בעלי מומים עם תמימים.

המשנה מביאה מחלוקת נוספת בין רבי אליעזר לחכמים במקרה של בעלי מום שהתערבו עם בהמות אחרות. לדעת רבי אליעזר, אם אחד מהם הוקרב בשגגה – האחרים מותרים, מפני שאפשר להניח שזה היה בעל המום. רבי אלעזר מגביל את היתרו של רבי אליעזר רק למקרה שבו הקרבת האברים נעשית בזוגות.

אם דם נתערב במים או בחומר אחר – באילו מצבים ניתן עדיין להקריבו על המזבח?

ארבע קושיות הועלו כנגד הסברו של רבא בדעת רבי שמעון – שהוא מתיר קדשים להיפסל רק בדיעבד, אך לא לכתחילה. רוב הקושיות נפתרו, אך לא כולן.

בקושיה הרביעית נדונה אשם מצורע. לאחר מכן מבקשת הגמרא לברר כיצד מביאים את לוג השמן של מצורע במקרה שהקרבנות נתערבו.