כפי שכתוב כאן בתנ"ך, עלינו להתהלך כשאנו ראויים לייעוד שאליו נקראנו. ובדיוק כפי שהשליח פאולוס הוכיח אותנו כאן, על כל הנוצרים להתהלך בנמיכות וענווה, תוך שהם נוהגים זה בזה בסבלנות על פי דבר האל. התנ"ך אומר שמכיוון שלבשנו את עושר החסד הבלתי ניתן לשיעור ואת ברכותיו של האל, על כולנו להיות ענווים, עדינים וסבלניים זה לזה ולשאת באהבה זה בזה. במילים אחרות, בגלל שאלוהים נתן לנו כל כך הרבה אהבה, בירך אותנו כל כך הרבה, ונהג בנו כל כך בעדינות ובסבלנות, הוא ציווה עלינו לחיות את חיי האמונה שלנו על פני האדמה הזאת ולהיות אלה הראויים ללבוש את הברכות האינסופיות של האל.
אם באמת נדע שקיבלנו את ברכותיו הבלתי ניתנות לשיעור של האל, אז עלינו לחיות מתוך אמונתנו. אם אכן קיבלנו את מחילת החטאים והפכנו לאנשי האל באמצעות בשורת המים והרוח, אז בסופו של דבר זה רק יכול להגיד שאין בנו שום דבר משלנו להתפאר בו – למעשה, כל מה שיש לנו זה חסרונות, ולכן אנו נאלצים להודות לאלוהים על חסדו ולהאדיר אותו. לכן לא משנה מהן ההישגים שאנו מגיעים אליהם, אנו תמיד זוקפים לזכותנו את האל על כך שהעצים אותנו, ומתוודים שהישגים אלו מתאפשרים רק בזכות כוחו וברכותיו של האל המוענקים לנו.