היה אז בית ספר, מה שנקרא יסודי, מכיתות א’ עד כיתה ח’. ושם היינו אוכלים, היה חדר אוכל ששם היינו אוכלים, בוקר, צהריים. ואני זוכר שבאחת הפעמים היא הייתה מה שנקרא תורנית. היא הייתה אני חושב בכיתה ה’, ותורנית מסדרת את הכל וכולי.

אבל מה, בישלו לנו במטבח הילדים שלנו, זה לא היה מטבח כללי, זה היה מטבח לילדים. הם בישלו משהו כזה שאף אחד לא מסוגל לאכול. אבל אוכל לא זורקים. ואז היא הייתה תורנית, היא אספה את האוכל באיזה קערה כזאת גדולה, אני יודע מה, והלכה למטבח בשביל להחזיר את האוכל.

מהחדר אוכל שלנו עד המטבח זה מרחק של פחות מ-100 מטר, אבל אפשר לראות. ואז המבשלת במטבח ראתה דרך החלון שהולכים להחזיר לה אוכל. וזה בושה. מה זאת אומרת, לא אוכלים את האוכל שאני בישלתי? כשהיא ראתה את זה דרך החלון שהולכים להחזיר לה, היא מילאה דלי מים. כשהיא עולה שתי מדרגות בשביל להחזיר, הדלת נפתחת, בום.