אני חושב שהדבר היה כל כך מובן מאליו, כבר לא הייתה הפתעה או משהו מיוחד. עצם הדבר הזה שהיינו כל כך ביחד, מבחינת הבנה ורצונות והכל. חוץ מדבר אחד שתמיד הרגיז אותי, שהיא הייתה מעשנת. כל פעם הייתי זורק לה את הסיגריות שהחביאה, ואז היא לאט לאט הייתה אוספת עוד, דבר שלא נגמר.

מה שאהבתי בה, אני חושב שהפשטות, וכמה שהיא איתי ומבינה אותי והולכת איתי ביחד. אני חושב שזה, אני לא יכול להגיד שזה הייתה מין אהבה ממבט ראשון, לא היה דבר כזה. אבל עצם זה שאנחנו חיינו, קודם כל הכרתי אותה בתור ילדה קטנה עוד, אבל עצם זה שהיינו ככה ביחד, התברר שיש הרבה דברים שאפשר ביחד לעשות ושזה טוב.

מה היה בי? אני חושב שהיא מצאה את מי שהיא רצתה. אני לא יודע איך לנתח, האמת היא שאף פעם לא שאלתי אותה מה פתאום, כי זה לא היה פתאומי.