"אני אף פעם לא בוכה," אמרת לי. 
"אין דבר כזה," עניתי לך בהחלטיות. "מה אתה, רובוט?" 
"כפתור הדמעות שלי מקולקל," חייכת אליי בעצב. 
ובאמת, הימים חלפו, ואף לא דמעה אחת ראיתי ממך. 
לא משנה כמה מרגש היה סוף הסרט שראינו. 
לא משנה כמה רבנו. 
לא משנה כמה אהבנו. 
העיניים שלך נשארו יבשות.

ואז, לילה מופרע אחד שכבנו על המיטה, ובחסות האלכוהול התחלנו לדבר.
עליי.
עליך.
בעיקר עליך.
והשיחה העמיקה, והמילים פרצו ממך החוצה כמו עדר שוורים אל הזירה,
וסיפרת לי דברים שלא סיפרת לאף אחד, והלב שלך אמנם נפתח,
אבל העיניים שלך... העיניים שלך נשארו עצומות.

 

החזקת לי את היד ולחצת חזק, כאילו רצית שארגיש בעצמי את עומק כאבך.
וידעתי שאתה כל כך רוצה לבכות, להוציא הכול, להקיא את הכאב, לפרוק את המשא הכבד שמונח על כתפיך.
אבל מאחורי זגוגיות עיניך המשותקות כאילו עמדו אנשים קטנים ועקשנים,
שמשכו את הדמעות שלך פנימה.

והיה לי ברור, אהוב שלי,
שאף פעם לא יכולת להרשות לעצמך את הפריווילגיה לבכות.
שחששת שאם תתחיל, לא תוכל להפסיק.
שפחדת מדומינו אינסופי של דמעות.
אז התחלתי לבכות במקומך.

בכל פעם שהיד שלך לחצה על היד שלי, הורדתי דמעה.
בהתחלה היו אלו דמעות מנומסות. מאופקות. מבויתות.
אבל ככל שהשיחה התקדמה הרשיתי לברז שלי להיפתח עוד ועוד,
ובכיתי את כל אותן דמעות שלא בכית מעולם.
דמעות כבדות, סמיכות, סוערות.
מהולות בכל העצב שליכלך את סיפור חייך.

בכיתי על ילדותך הקרועה,
ובכיתי על כל האנשים שנטשו אותך,
ובכיתי על העולם הזה ששלח לך כל כך הרבה מבחנים בלי שום הארכת זמן או הקלות.
וככל שאני בכיתי, כך אתה התרוקנת.
הרגשתי איך הגוף הקפוץ שלך נרגע, מתמסר, נפתח. כמו אחרי בכי טוב.
נרדמנו בבגדים - אני בפנים מלוחות ודביקות, מכוסות שבילי דמעות קרירים,
ואתה בפנים יבשות ושלוות.

מאז אותו לילה הפכתי לצינור הדמעות שלך.
היית מוביל אליי בנתיב סמוי ושקוף את הדמעות שנקוו בלבך,
ואני הייתי מיילד אותן לאוויר העולם, בצירים מייסרים.
העברת דרכי את כל כאבך, את כל געגועיך,
את כל מה שהציף אותך מבפנים ולא מצא כלי תחבורה ראוי להגיח בו החוצה.
עד היום נשאר בינינו סימן שנחתם בשתיקה -
אתה לוחץ לי חזק על היד, ואני מוריד את דמעות החסד שלך.

אני בוכה אותן באהבה גדולה, בהשלמה מוחלטת כי עמוק בלבי אני יודע שעם עוד קצת סבלנות -
יגיע יום שבו כבר לא תצטרך אותי.
שבו כבר לא תלחץ לי על היד.
שתרגיש מספיק בטוח, מספיק מוגן, מספיק נאהב -
כדי לבכות את הדמעות שלך, בעצמך.