51 שנה.
51 שנה יעקב וברכה היו יחד.
לפני שלושה שבועות יעקב נפטר.
גילו לו את המחלה הארורה, ולא היה צריך להרבות במילים כדי להבין שאין תרופה, ואין מזור, ואין תקווה.
חיברו אותו לבלון חמצן, והוא, כיאה לאריה הגאה שתמיד היה, לא הסכים לצאת מהבית.
לא הסכים שיראו אותו בחולשתו.
אז במשך שלושה חודשים ברכה נסגרה איתו בבית וטיפלה בו.
במשך שלושה חודשים היא ראתה את הגבר החזק, העצמאי והמחוספס שלה נכנע, בכל פעם קצת, לציפורניים הארוכות וחסרות הרחמים של המחלה,
וחוזר להיות תינוק חסר-ישע,
שצריך שיטפלו בו,
שצריך שינקו אותו,
שצריך שיאהבו אותו.
במשך שלושה חודשים היא קילחה אותו, והאכילה אותו, וליטפה אותו בלילה,
כשפעמוני החרדה צילצלו במלוא עוצמתם בלבו ובנפשו.
רק ככה הוא היה נרדם.
אז אחרי 51 שנה שבהן נפערו ביניהם תהומות ומרחק וזרות,
הם פתאום התחילו לדבר.
חול הזמן שנשר מבין אצבעותיהם לא השאיר להם ברירה,
אלא לנקות את השולחן ולהיפרד בלב מרוקן.
הם דיברו על איך הכול התחיל.
על איך הכול המשיך.
על איך הכול השתנה והתעקם להם בין הידיים.
על הימים היפים והימים הקשים, על כל הפעמים שחשבו לקום וללכת,
ועל כל הפעמים שהבינו שיש להם בשביל מה להישאר.
מסתבר שכשכתוביות הסיום עולות - הלב מתרכך, נכנע וסולח.
הם הגיפו את התריסים בביתם ורקדו בסלון כמו פעם, בדממה.
הם נזכרו בשטויות שלהם,
ודיברו בשפה המיוחדת שלהם,
ופרקו מלבם ומגבם את משא הבדידות הכבד שסחבו במשך כל כך הרבה שנים.
ובעיקר הם אהבו.
אהבו כמו שלא אהבו מעולם.
51 שנה התנקזו לשלושה חודשים.
שלושה חודשים בהם גילו שהאהבה תמיד היתה שם,
מכוסה ביריעות כבדות של הרגל ואשמה.
הם גילו שהיא בדיוק אותה ברכה, והוא בדיוק אותו יעקב.
הם גילו שכל מה שהוא ביקש בעולם זה לאהוב אותה,
וכל מה שהיא ביקשה בעולם זה להיות נאהבת.
הם גילו שהזמן שחרת בפניהם זיכרונות דמויי סדקים, לא הקהה את אהבתם,
ושממש כמו פעם - הם פשוט לא יכולים זה בלי זו.
בימים האחרונים יעקב שכב במיטה, וברכה ליטפה את ראשו,
הרגיעה אותו ושרה לו שירי ערש.
איזו תמונה מצחיקה,
שני אנשים מבוגרים - אחת עם שיער אדום קוצני ואחד עם שיער שיבה ועיניים עצובות,
סגורים באיזו דירה, שכובים מחובקים במיטה ומחכים שמלאך המוות ידפוק על הדלת.
אלוהים, כמה כוח צריך כשהאיש שצעד איתך במסע החיים נגמר מולך לאיטו.
ואז הוא הלך.
ואין לי דרך בכלל להתחיל להבין את גודל הכאב,
ואת משקל העצב,
ואת עוצמת האובדן.
51 שנה, ועכשיו ברכה לבד.
ישבנו בסלון ביתה כשבאתי לנחם אותה. היא הוציאה לי בורקסים וסיפרה את כל הסיפור במילותיה המושחזות, ובעיני הלביאה החזקות שלה.
ואני, כל מה שעשיתי זה לנסות להיזכר באיזה מערכון מצחיק של גורי אלפי שתמיד קורע אותי,
כי ידעתי שאם לשנייה אחת אתמסר לסיפור שלה ואצלול לריקוד האחרון שלה ושל יעקב, אתפרק מולה כמו ילד קטן.
כשנפרדתי ממנה לשלום, חשבתי לעצמי כמה כוח יש לאהבה.
לכמה תעצומות נפש, הקרבה ונתינה אינסופית אנחנו נדרשים כשאנחנו אוהבים מישהו באמת.
ועד כמה זה נדיר להיתקל היום בסיפורי אהבה כאלה -
ששרדו,
שניצחו,
שעברו את כל תלאות החיים.
.סיפורי אהבה כאלה, כמו של ברכה ויעקב
