בגיל 6 הבנתי מהי בדידות.
לא ידעתי לקרוא לה בשם או להגדיר אותה במילים,
אבל הרגשתי אותה שורפת לי בבטן.
היא היתה ניצבת מולי במלוא תפארתה בכל יום שבת,
מבעד לזגוגית חלון הרכב ששעט בׁשבילי הקיבוץ והתרחק מסבתא שושנה.
סבתא שושנה עם עיני התכלת הענקיות, שעלתה לארץ מפולין ב-1932 ובנתה במו ידיה את המדינה הזאת.
את כל חייה העבירה בקיבוץ עין-כרמל הפסטורלי, שהפך להיות עצוב יותר כשהתאלמנה בגיל 56.
היא נשארה לבד, בחדר הקטן שלה, ובכל שבת בבוקר היינו עולים על הסובארו של אבא שלי ונוסעים לבקר אותה.
בניגוד לביקורים אצל סבתא פרידה העיראקית,
שסירי קובה-סלק מהבילים וקריאות "בד'לק!" רותחות קישטו אותם,
הביקורים אצל סבתא שושנה היו אחרים.
היא היתה עומדת על שביל הגישה - מסורקת, מצוחצחת ונקייה,
מחכה שנפוצץ את בועת הבדידות העקשנית שלה עם צחוק של ילדים, שריטות בברך ובלגן שרק נכדים יודעים לעשות.
הייתי נכנס לחדר שלה, שתמיד היה מסודר.
מסודר כל כך, שאי אפשר היה לנחש שמישהו חי בו.
הייתי קופץ על הספה ופותח את המקרר וגורר את הכיסאות,
וכשאמא שלי היתה גוערת בי בקול מורתי וסמכותי: "תירגע!", סבתא שושנה היתה מחייכת ולוחשת, "תני לו, זה בסדר..." כאילו רק חיכתה שמישהו יבוא וירעיש, ויהפוך, ויברא קצת חיים בחלקת האלוהים הקטנה והסטרילית שלה.
אחר כך היא היתה מושיבה אותי על הכיסא הירוק, מורידה ארגז קרטון מהמקרר,
שולפת קרמבו, מניחה אותו על צלוחית ומגישה לי אותו עם כפית.
"מי אוכל קרמבו עם כפית?!" שאלתי בעיניים פעורות של ילד,
ואמא שלי, בתנועות מהירות וחדות, היתה מסמנת לי לאכול אותו ולשתוק.
ואז היינו יוצאים לטיול בחוץ -
חדר אוכל ואז משק-חי ואז קצת נדנדות,
ותמיד בסוף סבתא היתה לוקחת אותי לטפס על ערימות הכותנה הלבנות ששכבו כמו עננים בפנסיה.
איזו תמונה מוזרה -
ילד קטן עם עיניים ירוקות מתרוצץ ממקום למקום, מתגלגל בשבילי הקיבוץ, מושך בידה של אישה זקנה עם עיני תכלת, והיא - מתנשמת בכבדות, מזיעה, בקושי הולכת, אבל פשוט לא מסוגלת להגיד לו "לא".
כשהיינו חוזרים לחדר היא תמיד היתה קוטפת לי מנגו מהעץ וחותכת לי אותו ריבועים-ריבועים, ועיני התכלת שלה היו הופכות אפורות.
המנגו תמיד סימל את סוף הביקור.
ההורים שלי כבר הראו סימנים של חוסר סבלנות,
וסבתא שושנה היתה מתחילה לשאול שאלות, העיקר למשוך עוד כמה דקות איתנו.
העיקר לזכות בעוד כמה רגעי חסד עם הנכד שלה.
העיקר לא להישאר לבד.
והנה שוב אותו טקס -
אני לא מסכים לחזור הביתה. אני רוצה להישאר עם סבתא.
אבא ואמא כבר ממהרים. אני מתחיל לבכות ומאיים שאני לא זז.
היום, ממרחק הזמן, אני מבין שההתעקשות הזאת שלי להישאר, לא היתה נעוצה בכיף החיוור שחוויתי בקיבוץ המנומנם, לא באוכל הדלוח של סבתא שושנה, ובטח שלא בחדר הקטן שלה, שהיה כל כך לא מזמין לשטויות מופרעות של ילדים.
ההתעקשות שלי להישאר נולדה מתחושת בטן נאיבית של ילד, שהבין שאם אנחנו הולכים, היא נשארת לבד.
היא חוזרת למיטת היחיד שלה, בחיי-היחיד שלה, לקומקום השורק שלה שמפר בצווחות קצובות את השקט, היא חוזרת לעץ המנגו שמפיל את פירותיו לאדמה כי אין מי שיקטוף ממנו, היא חוזרת לארבעה קירות, לכיסאות דוממים, לריח של זקנה.
ואין שום ילד עם עיניים ירוקות שיתזז אותה בשבילי הקיבוץ,
ואין ערימות כותנה לבנות,
ואין כתמים של שוקולד על המפה,
ואין אף אחד שלרגע אחד קטן יוציא אותה מכלוב הזקנה שלה, ישכיח ממנה את כובד השנים, וילכלך את הקירות הלבנים בצחוק דבילי.
בסוף הייתי נכנע. הערב היה יורד, והיא היתה מלווה אותנו לחניה.
שנייה לפני היא היתה לוקחת אותי הצדה, דוחפת לי מעטפה לבנה ואומרת:
"תקנה לך משהו יפה."
בתוך המעטפה תמיד נח שטר מגוהץ של 50 שקל. לא פחות ולא יותר.
אלוהים, כמה תמימות.
הייתי נותן לה חיבוק אחרון ומתמסר, והיא היתה נבוכה לנוכח הפגנת האהבה מכמירת הלב שלי.
היינו נכנסים לסובארו, אבא היה מתניע, אני הייתי מדביק את העיניים לזגוגית ומנופף לה לשלום.
האוטו היה מתרחק, אבל היא נשארה לעמוד. לא זזה.
עד שנעלמנו לגמרי מטווח הראייה שלה.
במהלך כל הנסיעה הייתי שותק.
אמא שלי קלטה והבטיחה, "אל תדאג, נבוא לבקר את סבתא גם בשבת הבאה."
"אבל מה היא תעשה לבד עד אז?" מילמלתי מתחת לשפם שעוד לא היה לי.
כשהודיעו לי שסבתא שושנה נפטרה הייתי בן 16.
הכול נפל עליי בבום.
ריח המנגו ועיני התכלת והכותנה והמעטפה עם השטר.
אילו יכולתי, הייתי חוזר לשם, לרגעים המדויקים האלו, חזק וגדול ומבין יותר, ונלחם בהורים שלי כמו אריה כדי להישאר.
הייתי הופך כיסאות, וטורק דלתות, וצועק בקול, ופותח מלחמת עולם שלישית, רק לא ללכת כל כך מוקדם ולהשאיר אותה לבד.
רק לא להשאיר אותה לבד.
שעון חורף. הערב יורד מוקדם. בתחזית מדברים על סערות, משהו באוויר משתנה.
אני קופץ למכולת השכונתית, אורז מצרכים בשקית וחוזר הביתה.
מול החלון אני מצליח לתפוס קרע של תכלת, כמו העיניים של סבתא שושנה.
אני מוריד מהמקרר ארגז, מניח לי קרמבו על צלוחית, מוציא כפית מהמגירה, אוכל אותו בביסים קטנים, וכל כך מתגעגע אליה.
