בפרק 10 של גמורות על זה מאי חוגגת 27, הילה מאחרת, ומהר מאוד שיחת יום ההולדת הופכת לווידוי על זוגיות, מחויבות והפחד להגדיר קשר. הילה מודה שגם כשהיא נאמנה לחלוטין לגבר שאיתה, עצם ההגדרה של „זוג” גורמת לה להרגיש שהסיפור נסגר ושאולי היא מפספסת משהו טוב יותר. מבחינתה, מהרגע שמגדירים את הקשר היא כבר מדמיינת קידושים משותפים, חתונה ועתיד שלם, ולכן דווקא ההגדרה מפחידה אותה יותר מהמחויבות עצמה.
משם השתיים מגיעות לחרדת הנטישה שמופיעה דווקא אחרי שהקשר נגמר. מאי והילה מודות שכל עוד הן יודעות שהאקס עדיין מאוהב בהן, הן מסוגלות להמשיך בחיים, אבל המחשבה שהוא באמת התקדם למישהי אחרת יכולה לרסק אותן, גם כשהן אלה שבחרו להיפרד.
ואז הילה אומרת בקול את מה שמאי ניסתה לגרום לה להבין כבר כמה פרקים: הקשר עם „ניסים שם בדוי” היה קשר רעיל. היא מספרת שבכל פעם שנפגעה וניסתה להסביר מה מפריע לה, השיחה התהפכה עד שהיא מצאה את עצמה מתנצלת. גם כשהוא ביקש סליחה, תמיד הגיע אחריה „אבל” שהחזיר את האשמה אליה, עד שבשלב מסוים היא פשוט הפסיקה לדבר כדי לא להיכנס לעוד ויכוח. רק אחרי שהקשר נגמר היא הצליחה לזהות את המניפולציה ולהבין שחברות טובה לא בהכרח הופכת שני אנשים לבני זוג טובים.
בהמשך האווירה משתחררת עם סיפורים על גבר שביקש מהילה „תעשי לי נעים” כמו חתול מיוחם, זמזם שירים באוטו באוקטבות בלתי אפשריות והצליח להוריד לה למרות שבהתחלה נראה בדיוק כמו מה שחיפשה. משם מגיע גם הוויכוח החשוב באמת: האם גבר צריך להשמיע קולות במיטה, ומה יותר גרוע, גבר ששותק לחלוטין או אחד שגורם לך לבדוק אם מישהו בכלל נמצא בצד השני.
וב„דגל אדום או יהלום” השתיים מתמודדות עם דילמות גדולות יותר: האם אפשר להישאר עם אהבת חייך אם הוא לא רוצה ילדים, האם הילה תהיה מוכנה להיות „פרק ב׳” של גבר שכבר התחתן והביא ילד, והאם גבר שמבקש להיפגש באמצע הדרך כי נסיעה של שעה לדייט ראשון היא „קאדר” בכלל ראוי לקבל את הדייט.
פרק על קשרים רעילים שלא תמיד מזהים בזמן, הפחד לקרוא לזוגיות בשמה, חרדת נטישה אחרי פרידה, גברים מוזרים במיטה, הרצון לחוות יחד את כל הפעמים הראשונות והפער שבין סטנדרטים גבוהים לבין אהבה שמצליחה לגרום לנו להתפשר.