כשגולשים מקצועיים טובעים בים סוער, זה קורה בגל הגדול השלישי או הרביעי. עם הראשון הם יכולים להסתדר. השני, כבר קשה, ובשלישי או ברביעי הם לא יכולים לעמוד.

בינואר השנה, לקוחה צעירה, שאהבתי מאוד, באה להיפרד ממני, הביאה מתנת פרידה, סיפרה שהיא עוברת לעבוד עם פסיכולוגית ושלושה ימים אחר כך התאבדה.

חבר אחר, ותיק ומרכזי בחיי, הטריד מינית חברה אחרת שלי. הוא הקטין את האירוע ולא לקח אחריות. אבי חלה בקורונה והרגשתי שאני מאבדת אותו וקולגה שהייתי בטוחה שתוכל לתמוך בי לא היתה פנויה לכך.

עם ההודעה על ההתאבדות נכנסתי להתקף חרדה ובן הזוג שלי החליט שזה הזמן להראות לי שהוא לא בכיס שלי.

הייתי צריכה עיטוף

הרגשתי כמו מוות אחרי לידה.

לא טבעתי בגלים. יצאתי מהמים. אבל המכה היתה חזקה כל כך, שהיא שינתה אותי.

המוות וההיעלמות שלה ושל אותם שני חברים חידדו אצלי את ההבדל בין – האם מישהו כאן או לא. האם מישהו חלק מחיי או לא. השאר איבד הרבה מחשיבותו. בתוך הכאב הגדול שהייתי בו, כמעט אי אפשר היה לעזור לי מילולית, ובקושי קלטתי מה מישהו אמר או לא אמר. מה שהייתי צריכה הם בני אדם איתי. חברה אנושית. הסתכלתי על אנשים סביבי, והערכתי אותם ואת זה שהם חלק מחיי. בעבר הייתי שופטת בקשיחות איזו חברה ואיזה בילוי שווים את הזמן שלי. עכשיו פשוט נהניתי להיות עם אנשים.

המוות הזה גם המחיש לי שדברים ממש רעים יכולים לקרות, יכולים לקרות עכשיו, ושצריך להגן מפניהם בנחישות. האופטימיות המוגזמת שלי התמתנה. אחרי האסון הזה דאגתי יותר מקודם לשלושה לקוחות אחרים, ותיקשרתי את זה איתם. עם כל אחד מהם מצאנו פתרון נוסף מעבר לשיחות איתי, שעזר.

עברתי את התקופה הזו לבד, במובן מסוים. אי אפשר היה להבין או לכוון אותי. לא היתה לי תמיכה של בן זוג, ואף אחד אחר לא יכול היה ממש לחדור אלי. הייתי צריכה לעבור את התהליך בעצמי, עברתי אותו בעצמי, ונבנה אצלי כוח חדש. עצמאות חדשה.

במה התבטא השינוי – בפודקאסט ומוזמנים גם לקרוא באתר שלי: https://bit.ly/3hoEFSr