רב נחמן פסק כרבי בשני הנושאים - שמי שמבטל גט בבית דין, גם לאחר תקנת של רבן גמליאל, הביטול יהיה תקף, ואפשר לבטל חלק מהעדים שלא בפני האחרים. מביאים דברי רב נחמן במקום אחר לסתור את הפסיקה שלו בעניין 'מה כח בית דין יפה' שכן הוא פוסק שיש לקיים את כוחו של בית המשפט בנוגע לחלוקת רכוש יתומים. מבחינים בין דיני ממונות (נכסי יתומים) לבין דיני איסור והיתר (גירושין). רבא ואביי חלוקים בשאלה האם אנו מקבלים את גילוי דעת (כאשר מישהו ציין את רצונו אך לא אמר אותם במפורש) במקרים של ביטול גט. זה אחד מששת המקרים (יע"ל קג"ם) שבהם אנו פוסקים כאביי נגד רבא. המקרה בו הם חולקים הוא כשהגיע שליח עם גט והאשה אמרה לו לחזור מחר כי היא היתה עסוקה באריגה. כאשר השליח חוזר עם מידע זה לבעל, הוא משיב "ברוך הטוב והמטיב", כשהוא מציין שהוא שמח שלא קיבלה את הגט, אך לא מציין במפורש שהוא מבטל את נתינת הגט. אביי ורבא מביאים כל אחד מקרים כדי לנסות להוכיח את עמדתם. הגמרא פוסקת כמו רב נחמן בשני נושאים - האחד, שמבטל גט מול שני אנשים, ושאנו פוסקים כרבי בשתי הסוגיות (ראה לעיל). הם גם פוסקים כמו אביי שגילוי דעת לא מועיל בגירושים. אם אנשים ידועים בשמות שונים במקומות שונים, הם היו כותבים רק את השם שהם היו ידועים בעירם הנוכחית, אבל מאוחר יותר הם קבעו שהם צריכים להכניס את כל השמות שהם מוכרים בהם (או אולי רק הוסף את המילים "וכל שום שיש לו"). רב אשי מגביל זאת למקרה שבו האדם מוכר בשני השמות במקום בו ניתן הגט (עם זאת, יש שמבינים את רב אשי בצורה הפוכה). אלמנה יכולה לגבות את דמי הכתובה שלה מיתום רק על ידי שבועה. אולם הרבנים לא היו מתירים לנשים להישבע כיוון שהם דאגו לשבועות שקר. לכן קבעו תקנה שנשים יכולות לגבות את הכסף על ידי נדר בהסכמת היתומים. עוד שני תקנות היו שעדים צריכים לחתום על גט והלל הנהיג פרוסבול להתיר לגבות הלוואות לאחר שנת השמיטה.