אלמנה יכולה לגבות את כספי כתובתה מיתומים רק על ידי שבועה (בדיוק כמו כל הנושים שגובים מיתומים על חובות אביהם). אולם החכמים אסרו על אלמנות להישבע כיוון שהם חששו משבועות שקר. מדוע הם היו מודאגים במיוחד לגבי אלמנות ולא לגבי גרושים? רבן גמליאל הנהיג תקנה שאלמנות יכולות לגבות כספי כתובה על ידי נדר האוסר עליה דבר שהיתומים יסכימו לו. מדוע נדר עדיף על שבועה? שמואל התיר שבועות מחוץ לבית דין כיוון שרמת חומרתן אינה גבוהה כמו בבית דין (עם שם ה', ספר תורה). רב לא היה מתיר שבועה לאלמנות אפילו חוץ לבית דין ולא מתיר לנשים ללגבות כתובתן כי הוא ראה שאנשים לא לקחו נדרים ברצינות בזמנו. כאשר רב הונא פסק כך, הקדימה האשה ונשבעה בכל זאת ולאחר מכן הותר לה לאסוף את כתובתה כי היא כבר נשבעה. במצב אחר עם רבה בר רב הונא שגם הוא פסק כמו רב, וכאביו, רב הונא, אז ביקשה האשה את דמי המזונות המגיעות לה. אולם רבה אמר לה שאינה זכאית לדמי המזון שכן שמואל פסק שמי שבא לבית הדין לתבוע דמי כתובתה אינה זכאית עוד למזונות. האשה הייתה מתוסכלת מאוד וקיללה את רבה על כך שפסק גם כרב בעניין אחד וכשמואל בעניין אחר, ובכך מנע ממנה לקבל כספה. לאחר מכן הוא מת מהקללה. רב יהודה פרסם הצהרה פומבית המחזקת את דעתו של שמואל נגד רב, המתיר לאלמנות לגבות כתובתן על ידי שבועה מחוץ לבית דין. מדוע אין חשש שבעלה של אשה יפר את נדרה או שתלך לחכם להתיר את הנדר? יש אומרים שהיא יכולה לגבות בנדר אם היא לא נשואה ומכיוון שאנשים צריכים לפרט את הנדר כשהם הולכים לחכם, אין סיכוי שנדרים מסוג זה יותרו. אחרים מתירים זאת כשהיא נשואה, אך דורשים ממנה לנדור את הנדר ברבים כיון שבעל אינו יכול להפר נדר שהודר ברבים. רב נחמן ורב פפא חלוקים בשאלה האם צריך לפרט את הנדר כאשר הולכים לחכם כדי להתיר נדר. מה הבסיס לוויכוח שלהם?