בתורה לא מפורש שנאסרה חרישה בשביעית. האם ייתכן שמלאכה מרכזית כזאת אינה אסורה? מדברי הרמב״ם משמע שאכן כך.

הדברים אינם פשוטים, כיוון שבמשנה במסכת שביעית (וכן בגמרא במועד קטן) ישנה מחלוקת תנאים לגבי מקור הדין האוסר חרישה בתוספת שביעית (התקופה לפני שנת השמיטה). בין אם לומדים מפסוק או מ'הלכה למשה מסיני', התנאים סבורים שהחרישה אסורה בשנת השמיטה. אם כן כיצד פסק הרמב״ם שחרישה אינה אסורה?

הרדב"ז מסביר שסוג החרישה עליה דיבר הרמב"ם היא כזו שנעשית לפני הזריעה, והיא אינה אסורה מהתורה. חרישה נוספת, נעשית לאחר הזריעה ומכניסה את הזרעים לאדמה, זו למעשה זריעה והיא זו שאסרה התורה. ישנה גם חרישה סביב אילנות שמועילה לגידול העצים והיא מעין תולדת זמירה שעליה יש הלכה למשה מסיני. רבים מהראשונים וכן מורי ההוראה פסקו שכל חרישה אסורה. הרב קוק כתב שבשעת הדחק ובהפסד גדול אפשר לסמוך על שיטת הרמב"ם ולחרוש כדי שלא ימותו עצים.