את הסיפור הבא אנחנו ממצאים לרונה החמודה שחוגגת יומולדת ובגלל המצב לא יכולנו לחגוג איתה 🥳

שנדע ימים טובים מאלה וביחד ננצח 💪🏼

תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:

https://www.instagram.com/kaden_and_tommy

לבקשות לסיפורים וליצירת קשר:

https://linktr.ee/Kaden_and_Tommy

הסיפור כפי שיצא מהבוט:

בעמק רחוק מוקף גבעות ירוקות ויערות מלאי קסם, חיה לה חד-קרן בשם לולה. אבל לולה לא הייתה חד-קרן רגילה כמו באגדות – עם גלימות נוצצות ותפקידים דרמטיים. להפך, לולה הייתה מיוחדת כי היא אהבה להצחיק, להשתטות, ולעשות שטויות שאין להן שום קשר לחד-קרנים מהאגדות.

היא אהבה ללבוש כובעים מצחיקים – אחד מהם היה בצורת אננס, והשני עם אוזניים של ארנבת – והייתה מדברת לעצמה בקולות מוזרים בזמן שהיא הלכה ביער. היא קראה לעצים בשמות כמו "גברת אגוזית" או "מר בּרוֹש המנומס", וניהלה איתם שיחות שלמות כאילו היו שחקנים בהצגה.

אבל הסוד האמיתי של לולה היה הצחוק שלה. הוא היה יוצא דופן: שילוב בין קרקור של ברווז, נשיפה של ארמדילו, וצליל פעמוני רוח שנפלו לתוך סיר מרק. כשהיא צחקה, כל החיות עצרו – לא כי זה היה עדין או שקט, אלא כי זה היה כל כך מוזר שאי אפשר היה להישאר אדישים.

יום אחד שמעה לולה שמועה מעופפת דרך הינשוף החכם של היער – עוד יומיים מתקיים "יום החיוך הגדול", חג שבו כל חיות היער מעלות מופע מצחיק ומשמח. לולה קפצה בשמחה – זה הרי היום שהיא הכי אוהבת! אבל אז עלתה לה מחשבה… הרי כולם מצפים ממנה להיות הכי מצחיקה – מה אם היא תאכזב?

היא החליטה שהיא צריכה להתכונן כמו שלא התכוננה מעולם. היא פתחה את "תיק השטויות הגדול" שלה – תיק ענק ורוד עם נקודות סגולות – והתחילה לאסוף דברים: גרביים צבעוניים עם פרצופים מצוירים, מקלות ששרים כשמנערים אותם, כובע בלונים בצורת עוגת יומולדת, וספר בדיחות שמתחיל באמצע ומשאיר את הסוף פתוח לדמיון.

לולה תרגלת כל ערב מול הבבונים, הנחשים, והשיחים. היא אפילו הופיעה פעם אחת מול שורת פטריות (שמחאו לה כפיים דמיוניות) ומול דגיגונים בנחל – שקפצו בהסכמה.

בערב "יום החיוך הגדול", התקבצו כל החיות בקרחת היער הגדולה. היו שם קיפודים עם קשתות, צבים שלבשו פיג'מות, דובים שהחזיקו קונפטי בצבע ורוד, וצפרדעים שניסו לשיר א-קפלה.

כשהגיע תורה של לולה, היא התייצבה באמצע המעגל ופתחה את תיק השטויות. היא חיקתה תרנגול שמפחד לצייץ, עשתה קולות של פיל שמתעטש בקולנוע, וסיפרה סיפור שבו הזנב של הסנאי מחליט לברוח להרפתקה משלו. הצחוק ביער היה רם כל כך, שעלה אדים מהנהר.

ואז, בשיא ההופעה, לולה ניסתה לעשות תעלול – לקפוץ דרך חישוק עטוף בסרטים לתוך סל ענק של כרובית. היא רצה, קפצה – ו... החליקה על בננה שהשאיר העטלף המנקה. היא התגלגלה פנימה, נחתה עם הראש בתוך הקצפת של קיפוד, והתעטשה פעמיים.

שקט. ואז — בום של צחוק. לא צחוק רגיל. כזה שגורם לך להתגלגל, לדמוע, ולשכוח מהיכן בכלל התחלת לצחוק.

כולם ניגשו ללולה, מרוצים, מתרגשים ומחייכים. החיות חיבקו אותה, הרימו אותה באוויר ושרו: "לולה המצחיקה, את פלא אמיתי!".

ואז הגיעה הינשופה הזקנה והכריזה:

"לולה – את לא רק הצחקת, את הזכרת לנו למה אנחנו צריכים לצחוק. כי צחוק אמיתי בא מהלב – ולא מהשלמות."

מאותו יום, לולה הפכה לסמל של שמחה ביער. כל שנה, כשמגיע "יום החיוך הגדול", כולם שואלים: "מה לולה תכין השנה?"

והיא? תמיד עונה עם קריצה:

"אני לא יודעת מה אכין… אבל בטוח אחליק על משהו בסוף."