אנשי גוש קטיף בצל העקירה - אתם זוכרים?

אסנת סווייד, חוקרת באקדמיה לקחה על עצמה ומשפחתה לחקור את ההשלכות של תכנית ההתנתקות ויישומה על תושבי גוש קטיף הנעקרים. לשם כך עברה היא ובני ביתה ליישוב ניצן להתגורר ולחיות עמם ולשמוע ולתעד ממקור ראשון את שעברו ועדיין עוברים המתיישבים.

אסנת סווייד, חוקרת באקדמיה לקחה על עצמה ומשפחתה לחקור את ההשלכות של תכנית ההתנתקות ויישומה על תושבי גוש קטיף הנעקרים. לשם כך עברה היא ובני ביתה ליישוב ניצן להתגורר ולחיות עמם ולשמוע ולתעד ממקור ראשון את שעברו ועדיין עוברים המתיישבים.

פרק חמישי בסדרת ההסכתים של מקור ראשון בשיתוף מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, בהנחיית מוריה קור ויעל שבח, יחד עם הרב יוסי דובדבני מהגרעין באָזוֹר, ואביטל רייכנר מהגרעין התורני ברמלה

הכול כבר לא נראה אותו דבר, לטוב ולרע. או שמא הכול נשאר בשלו? החברה הישראלית בכלל והמגזרית בפרט, האמנות, ההתיישבות, הערכים, הפעילות החוץ־פרלמנטרית, האמונה והדת.

זוכרים את גוש קטיף, מדברים על היום, 16 שנים אחרי עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בסדרת ההסכתים "כתום לא דוהה" ננסה להבין איך נראית היום החברה על מגוון מרכיביה ומהן התמורות שעברו בה, כשכל פרק יעסוק בנושא אחר.

בפרק זה יעל ומוריה יארחו את הרב יוסי דובדבני, רכז תחום הזהות היהודית במועצה המקומית אָזוֹר וחבר בגרעין "התחדשות קהילתית" בה, וכן את אביטל רייכנר, שגדלה בקטיף, הובילה את מאבק מטה הנוער נגד העקירה, וכיום היא רכזת הקליטה בגרעין התורני ברמלה.

על ההבדל בין גרעין תורני לבין התחדשות קהילתית, הבחירה לגור במקום הטרוגני, היציאה מאזור הנוחות, ה"התנחלות בלבבות", ולמה מתביישים לומר את זה.

על השינוי שהעקירה חוללה בהם, על הבחירה לגור דווקא שם למרות הוויתורים בדרך, והאם הגרעינים הם המשך של ההתיישבות בחבל עזה?

אביטל תספר על השיחה המכוננת עם בני קצובר, ולמה הוא "נתן לה על הראש", כמה אחוזים מהלב והמוח באמת מחוברים לרעיון הכללי של עשייה בעיר בתוך רצף החיים והשגרה, ואיך זה לא מתיש?

כמו כן, הנוכחים ידונו בשאלה האם קיומם של גרעינים מהסוגים השונים לפני העקירה, היה מונע את התרחשותה, ובשאלה האם הגרעינים שם על מנת למנוע את ההתנתקות הבאה.

פרק 4 בסדרת ההסכתים של מקור ראשון בשיתוף מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, בהנחיית מוריה קור ויעל שבח, יחד עם הרופאה ד"ר יעל הרמתי ואסנת חדד, שגדלו ונעקרו מגוש קטיף.

הכול כבר לא נראה אותו דבר, לטוב ולרע. או שמא הכול נשאר בשלו? החברה הישראלית בכלל והמגזרית בפרט, האמנות, ההתיישבות, הערכים, הפעילות החוץ־פרלמנטרית, האמונה והדת.

זוכרים את גוש קטיף, מדברים על היום, 16 שנים אחרי עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בסדרת ההסכתים "כתום לא דוהה" ננסה להבין איך נראית היום החברה על מגוון מרכיביה ומהן התמורות שעברו בה, כשכל פרק יעסוק בנושא אחר.

בפרק זה יעל ומוריה יארחו את ד"ר יעל כהן־הרמתי, שגדלה, התחתנה וילדה בגני טל שבגוש קטיף, גרה כיום בגני טל שבנחל שורק, אבל חולמת לחזור למקום האמיתי. יחד איתה מתארחת אסנת חדד שהייתה נערה בזמן העקירה ("אבל אין באמת גיל טוב להיות בו מגורשת"), ומבחינתה החול הוא הזיכרון הכי חזק משם, ולא המאבק.

אם היה אפשר יעל הייתה עוברת לגוש קטיף כבר אתמול. "ברור לי שמה שהיה לא יהיה, אבל חבל הארץ הזה מחכה לנו ואשמח להיות הראשונה", לעומתה אסנת מאוד מתגעגעת, אבל לא תחזור לגור בגוש גם אם היה אפשר.

אך בדבר אחד הן מסכימות - המציאות בחזרה לשם תהיה שונה, בעיקר מבחינה ביטחונית.

על השריטות, על חשבון הנפש שהציבור צריך לעשות, על מקום הזיכרון והגעגועים אצל בני הדור השני לעקירה, על הסיבה שבגללה אסנת מיהרה לעזוב את ניצן ועוסקת היום בחקלאות, הסיבה להתנגדות של יעל לשמר את השם המקורי של גני טל, והאם בחלומות שלהם הגוש עדיין מופיע, ואיך.

תודה לרדיו קול הגליל העליון על תרומתם לפרק זה.

פרק 3 בסדרת ההסכתים של מקור ראשון בשיתוף מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, בהנחיית מוריה קור ויעל שבח, יחד עם פורת סלומון, מייסד ומנהל בית הספר הגבוה ללימודי אמנות "פרדס", אמן ויוצר, ומנורה חזני, במאית קולנוע ויוצרת סרטים.

הכול כבר לא נראה אותו דבר, לטוב ולרע. או שמא הכול נשאר בשלו? החברה הישראלית בכלל והמגזרית בפרט, האמנות, ההתיישבות, הערכים, הפעילות החוץ־פרלמנטרית, האמונה והדת.

זוכרים גוש קטיף, מדברים על היום, 16 שנים אחרי עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בסדרת ההסכתים "כתום לא דוהה" ננסה להבין איך נראית היום החברה על מגוון מרכיביה ומהן התמורות שעברו בה, כשכל פרק יעסוק בנושא אחר.

בפרק זה יעל ומוריה יארחו את פורת סלומון, שמאז עקירת יישובי גוש קטיף לא מסוגל ללבוש בגד כתום, ועבורו העקירה היא בעיקר זיכרון חזותי. בנוסף, יארחו את מנורה חזני שנעקרה בעצמה מהיישוב חומש שבצפון השומרון ויצרה סרט שמתעד את הימים ההם ממבט אישי, ו"מעניין לראות איך כל שנה הוא מובן אחרת".

מדוע עבור פורת העקירה מקבלת משמעות בצורת אמנות פוליטית, ולמה בעיני מנורה אמנות פוליטית זו לא מילה גסה? ובכלל, האם אמנות פוליטית היא דבר פסול?

מה גרם למנורה לצלם וליצור את סרטה על הגירוש מחומש "התנערי", ומה הוא שינה אצלה? איפה העקירה תפסה את פורת, ומה פחד לעשות באותה תקופה וחושב עד היום שחבל שלא עשה?

האם יש בכוח היצירה הפוליטית לשנות משהו ולהשפיע על חוות הדעת הציבורית, או שזו התרפקות מגזרית על פצעים מהגירוש?

איך ייראה הסרט הבא של מנורה, שתמנע את העקירה הבאה, ואיזו יצירה פורת ייצור כדי לעצור אותה?

פרק 2 בסדרת ההסכתים של מקור ראשון בשיתוף מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, בהנחיית מוריה קור ויעל שבח, יחד עם עו"ד מאיר רובין מנכ"ל פורום קהלת.

הכול כבר לא נראה אותו דבר, לטוב ולרע. או שמא הכול נשאר בשלו? החברה הישראלית בכלל והמגזרית בפרט, האמנות, ההתיישבות, הערכים, הפעילות החוץ־פרלמנטרית, האמונה והדת.

זוכרים את גוש קטיף, מדברים על היום, 16 שנים אחרי עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בסדרת ההסכתים "כתום לא דוהה" ננסה להבין איך נראית היום החברה על מגוון מרכיביה ומהן התמורות שעברו בה, כשכל פרק יעסוק בנושא אחר.

בפרק זה יעל ומוריה יארחו את מי שבילדותו בנווה דקלים חלם להיות אדריכל וללמוד אמנות, אך בזמן ההתנתקות מצא עצמו בגדס"ר גולני, לפני יציאה לקצונה. במקום החלום להיות מ"פ בצבא ומשם להמשיך ללימודי הארכיטקטורה, חשב במה יוכל להשפיע הכי הרבה. כך, הגיע מאיר רובין ללמוד משפטים וכלכלה באוניברסיטה העברית. זה הלך לו "די טוב", כי מהר מאוד הוא הגיע ללשכתו של השר זאב אלקין שהיה אמון על תיקי העקורים מגוש קטיף.

מה שבר אצלו את האמון בממשלה, ומה היו יעדי העבודה עם אלקין לאחר הגירוש?

אם היו רשתות חברתיות בזמן העקירה - דברים היו נראים אחרת? האם משהו באמת השתנה אחרי העקירה, אצלו ואצל הסובבים אותו?

איך הוקם פורום קהלת, הפורום ממנו "אף אחד לא עוזב אף פעם", והאם הם בדרך למנוע את ההתנתקות הבאה?

למה נראה שערכי השמאל מצליחים "לקנות את נפשותיהם של האקדמאיים והנוער יותר מאיתנו"?

ובאיזו נקודת דמיון פוגשת הקורונה את הגירוש מגוש קטיף? ואם נחזור לגוש קטיף, האם מאיר יבנה בו את ביתו?

הכול כבר לא נראה אותו דבר, לטוב ולרע. או שמא הכול נשאר בשלו? החברה הישראלית בכלל והמגזרית בפרט, האמנות, ההתיישבות, הערכים, הפעילות החוץ־פרלמנטרית, האמונה והדת.

זוכרים את גוש קטיף, מדברים על היום, 16 שנים אחרי עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בסדרת ההסכתים "כתום לא דוהה" ננסה להבין איך נראית היום החברה על מגוון מרכיביה ומהן התמורות שעברו בה, כשכל פרק יעסוק בנושא אחר.

פרק 1 בסדרת ההסכתים של מקור ראשון בשיתוף מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, בהנחיית מוריה קור ויעל שבח.

הכול כבר לא נראה אותו דבר, לטוב ולרע. או שמא הכול נשאר בשלו? החברה הישראלית בכלל והמגזרית בפרט, האמנות, ההתיישבות, הערכים, הפעילות החוץ־פרלמנטרית, האמונה והדת.

זוכרים את גוש קטיף, מדברים על היום, 16 שנים אחרי עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בסדרת ההסכתים "כתום לא דוהה" ננסה להבין איך נראית היום החברה על מגוון מרכיביה ומהן התמורות שעברו בה, כשכל פרק יעסוק בנושא אחר.

בפרק זה יעל ומוריה ינסו להבין האם הכאב על אובדן גוש קטיף שייך רק למגזר הדתי־לאומי, ואם כן, מה הסיבה לכך מה עלינו לעשות שלא כך יקרה?

ואם חלילה תהיה עקירת חבל ארץ נוסף היום, מה יהיו התגובות הפרטיות והלאומיות? האם "מי שיידפק מהגירוש של תושבי יהודה ושומרון יהיו אתם, תושבי תל אביב", כפי שתטען מוריה, או כפי שתאמר יעל מהזווית שלה ש"אם יהיה גירוש, יהיה עלינו אות קין שיתייג אותנו 'אתם המתנחלים שהתנשאתם עלינו מההר'"? ואם תקרה שוב התנתקות, בצל הצלקות שנותרו, האם יהיה מאבק?

כמו כן, הפרק יעסוק בשאלת תפקיד המגזר בנוגע למשימות לאומיות, ואיפה הוא היום מבחינה חברתית. האם העקירה היא "אבן שואבת ששינתה לאנשים מסלול חיים", או שמא נחשבת היום ל"מכה קלה בכנף"? האם תם עידן הציונות הדתית?

שרה העצני, פובליציסטית ויו"ר תנועת ישראל שלי בהרצאה על המאבק על הריבונות – הדור החדש של ההנהגה ביו"ש והאתגרים שהוא עומד בפניהם.

ד"ר ענת רוט מנכ"ל פורום שילה ומחברת הספרים "סוד הכוח" ו"לא בכל מחיר" על ימי ההתנתקות בהרצאה על כפר מימון והשלכותיו על הנהגת ההתיישבות ביש"ע בהנחיית לורנס בזיז.