ויקטור פרנקל אמר שכשם שגלי קול במוזיקה ממלאים את האוויר, אך נשמעים רק אם יש לנו מַקלט להקשיב להם, כך גם המשמעות בחיינו – היא נוכחת, קוראת לנו, אבל דורשת מאיתנו להתכוונן, להקשיב, להיות פתוחים. וזה בדיוק מה שאימפרוביזציה ופלייבק מזמינים אותנו לעשות: להיפתח לרגע, לזרום עם מה שמגיע, ולגלות את מה שנסתר מאחורי המובן מאליו.

אפשר לחשוב על החיים כמעין במה של אלתור. כל רגע הוא הזמנה – לא תמיד מתוכננת, לא תמיד צפויה – אבל ייחודית וחד-פעמית. וכדי להשתתף בהזמנה הזאת, אנחנו צריכים לשחרר את הידוע והוודאי, להסכים ללכת לאיבוד ולגלות מחדש את העולם, ואפילו את עצמנו.

הפרק הזה הוא הזמנה לגלות את השיחה המתמשכת שלנו עם החיים – לא דרך מה שאנחנו כבר יודעים, אלא דרך מה שאנחנו מוכנים לגלות...