שגרה נועדה כדי שישברו אותה, אז למה?

האמנם...? מה תפקידה של שגרה בחיינו? כמה היא מטיבה איתנו, מיעלת ותומכת או לחלופין, עד כמה היא מגבילה ומעייפת? שווה לדון מחדש במהות המושג ולבדוק אם הוא משרת אותנו

אחרי לידה, ימים ארוכים, לילות ללא שינה, רכבת הרים הורמונאלית, להמשיך?...

שקרנית מי שתגיד שהיא לא כועסת על זוגה שהוא לא סובל כמוהה... מתכון לאסון.

ההלם, ההבנה והקושי הם לא רק מן החיים שהשתנו מן הקצה אל הקצה עם הלידה, הם גם על גילוי הפער בין מה שמכרנו לנו לבין האמת. הם על הפער בין אמא לאבא ובין גברים לנשים.

גם אנחנו רוצים את מנתח הלב שלנו מצוין ואת רואת החשבון מצויינת. 

אבל! במגרש המשחקים שנקרא ״ילדות״, כדי ללמוד ולצמוח, צריך להסכים להרפות, לשחק, לשחרר את המטרה. 

מצויינות היא תוצאה. היא נגזרת של תשוקה עזה או/ו מיומנות גבוהה. 

בטענה שבינוניות היא המצוינות החדשה אין כוונה שמצוין זה רע, אלא שמוטיבציה גבוהה מדי, שמקורה בגורמים חיצוניים רק מחבלת בסיכוי להצטיין. שהמרדף אחר המצויינות הוא זה שמסית את תשומת הלב מן ההתמקצעות.

מסע מטורף שהחל אי שם לפני שנה, כשרוסתם הודיע שזה ממש חשוב לו שנזרום.

השתתפות בתוכנית טלויזיה בנושא חינוך- ״מבחן ההורים הגדול״.

קבלו ספוילר, לא הרגשנו במבחן, נהננו מכל רגע ואנחנו ממש שלמים עם ההחלטה.

על הורות, חינוך והאם יש מספיק במרחב הציבורי או בכלל.

אנחנו מגדלים את שלושת ילדינו בחינוך ביתי.

הכוונה היא שהם לא הולכים ולא הלכו מעולם למסגרת פורמאלית, ובעצם אנחנו מבלים ביחד כל היום.

התגובות מאד מגוונות, החל מפרגון ועד לבהלה של ממש. לבחירה הזו התגלגלנו מתוך החיים ולא מתוך אג׳נדה ברורה מראש, ולכן, גם עבורינו זו היתה שיחה מרגשת. ניסינו להגדיר מה זה בכלל ולמה בחרנו בזה. שיחה על ערכים, על למידה ועל נוכחות הורית.

ללידה פוטנציאל אלוהי להפוך את הזוגיות למרחב מוגן ותומך, כמו גם שיפוטי ומאכזב.

הכנה מקדימה, זוגית וכנה, מאפשרת לצלוח את האירוע החגיגי ביחד.

נשתף קצת מהטכניקות והמחשבות שצפו אצלינו לקראת לידת בנינו השלישי.

היא עוד לא בת תשע וכבר ביקשה גוזיה. העולם נפל עלי, הרגשתי פתאום את הצייד המגונן שבי מתעורר, מאב קשוב ורגיש הפכתי לחרד ומבוהל. עצרתי לשיחה מרתקת על נערות, נשיות, משחקיות ומיניות בריאה.

המורה למוזיקה הודיעה שכבר שני שיעורים שאין התפתחות והילדה פשוט לא מתקדמת, ״כך לא נוכל להמשיך״ היא הפצירה מולי ומעל ראשה. הרגשתי את הגוף שלי מתכווץ ואת הילדה שלי כל כך מאוכזבת. רגע לפני אספתי את עצמי והזכרתי לה שהיא ממש לא חייבת, שהיא מוכשרת וכשבוחרים ללמוד משהו עושים את זה מתוך תשוקה, לא כי חובה.

אח חדש מצטרף למשפחה. הכל מתערבב, פתאום כלום לא עובד והשגרה הלכה לנו לאיבוד. איך אפשר לקרב את האחים ללידה, לשינוי ולתפקידם החדש. נספר קצת מה קורה אצלינו רגע לפני...

אנחנו אורטל ורוסתם, חיים ביחד כבר 18 שנים ומאוהבים יותר מתמיד. מגדלים שניים וחצי ילדים בחינוך ביתי (החצי צריך להיוולד ממש בקרוב) וחיים בעמק יזרעאל. רוסתם, בן 36, איש חינוך, יועץ משפחה ומדריך הורים, ואורטל, מורה למחול, דולה ומדריכת הכנה ללידה. אנחנו מתפתחים, לומדים, מתבגרים ויוצרים חיים. בחרנו לשתף, לחשוף ולעורר דיון בשלל נושאים שמעסיקים אותנו בתור הורים ובתור אנשי חינוך. מקווים לעורר מעט השראה, או לפחות חיוך.