בפרק השלושים ואחד של שְׁכַר סוֹפְרִים מתארחת אצל שי עמית הסופרת והעורכת ד"ר תמר מרין. תמר לקחה אותנו למסע בין ספרות לחיים ובין הרצון להבין את העולם לבין ההכרה שחלקים ממנו יישארו תמיד מסתוריים. בין לגימה ללגימה שוחחנו על הילדה שגדלה אל תוך המילים הכתובות, על הקריאה שהפכה לדרך התבוננות במציאות ועל הנערה שכבר הבינה כי ספרות איננה רק אהבה גדולה אלא גם כלי לחקירה עצמית.

התהלכנו יחד בין מלאכת העריכה לבין הצורך לכתוב בקול אישי, ודיברנו על זיכרון, אהבה, אימהות, זהות והמתח המתמיד בין סדר לכאוס. תמר שיתפה אותנו כיצד היא נעה בין מחשבה צלולה לרגש, בין ניסיון לפענח את המציאות לבין קבלתה כפי שהיא – מורכבת, סותרת ולעיתים בלתי ניתנת להסבר.

שוחחנו על ספריה ועל המבט הייחודי שלה על בני אדם, על היכולת להחזיק כמה אמיתות בו־זמנית ועל האופן שבו הספרות מאפשרת לה להתקרב אל החיים מבלי לפשט אותם. נדמה כי לאורך השנים פיתחה תמר שפה משלה, כזו שאינה מבקשת להכריע אלא להתבונן, להקשיב ולדייק.

כשבקבוק היין התרוקן לאיטו, הבנו שאולי הכאוס שעליו היא מדברת אינו היעדר סדר כלל, אלא היכולת לחיות בתוך המורכבות, להעניק לה צורה ומילים, ולהפוך אותה לספרות. אולי משום שזהו הכאוס המדויק שלה.