בשיחה זו, המסכמת את זמן קיץ ונוגעת בענייני החורבן, הרב ליף מדגיש את תפקידן המרכזי של הישיבות כעמוד השדרה של מסורת התורה והחשיבות של ענווה בלמידה מול סכנת הגאווה. הוא משרטט את ההבדל בין חוכמה שמובילה לגאווה לבין חכמת התורה הנבנית על ענווה וביטול עצמי למסורת.

השיחה משולבת בסיפורים מרתקים: הרב דוד יוסף שלמד בפונוביז׳ אצל הרב גרשון פרלמן וזכה לשיעורים בעברית, סיפורו של תלמיד חכם שסטה מדרך התורה בשל גאווה, מעורבותו של הרב משה פיינשטיין עם בחור שתוי בשעת לילה מאוחרת, וגודל כבוד התורה של הרב רודרמן שניקה שירותים לכבוד ביקורו של הרב אהרון קוטלר. הרב ליף מסיים בדברי הרב חיים שמואלביץ על חשיבות ההתבוננות במה שאבד לנו בחורבן הבית, ומדגיש את הקשר ההדוק לתורה כדבר היחיד שנותר לנו.