אני לא זוכרת מתי בדיוק התובנה הזו פרצה, הבנתי שהקשר שלי לארץ ישראל לא תלוי בכותרות החדשות או במפה הפוליטית. 

הקשר יושב עמוק ופנימי יותר, כמעט פיזי.

כשהרוח של אחר הצהריים מניעה את העלים של עצי הזית אני מרגישה את ההיסטוריה של המקום, את הדורות שהלכו והיו כאן לפניי. 

כשאני הולכת בין הרחובות הצרים בעיר העתיקה כל אבן מספרת ומייצגת סיפור של חיים, מאבק ואמונה.

המורשת שלנו אינה מתבטאת רק בספרי היסטוריה או חגים בלוח השנה.

היא קיימת בריחות של השוק שמלא בפירות וירקות, ברעש של חיים עירוניים, קולות מהדירות,מהמרפסות ומהשכונה שסוחפים איתם סיפורים חדשים בכל יום, היא בקירות העתיקים שספגו דמעות וצחוק במשך דורות, במטעמים שאימהות מכינות לפי מתכונים של פעם שעברו מדור לדור במשפחה, בעבודת ידיים של חקלאים שמחיים את האדמה ביומיום ובסיפורים שמועברים מפה לאוזן ולא נכתבו בספר.

זו אהבה שמכילה סדקים, כאב, ויכוחים, ימים קשים, אבל דווקא בגלל זה היא אמיתית ושורשית. 

אני אוהבת את ישראל כי היא הבית ולא כי היא מושלמת, אליה השתוקקו דורות להגיע וליישב אותה. 

ישראל היא בית בשבילי. 

בית שלפעמים מאוד מאתגר אותי להקשיב, לשמור, להילחם על מה שחשוב. 

ויותר חזק מזה, בית שמזכיר לי מי אני ומה הם השורשים שלי שטמונים חזק בקרקע, גם כשהרוח חזקה.

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

#ישראל #בית #קרקע