מאז ומעולם אהבתי את הקיבוץ.                                                                                                                                                                            כילד, אהבתי לבקר את המשפחה במשאבי שדה, אהבתי את השבילים המוריקים, את ריח הרפת, המולת חדר האוכל, הבגדים הלא מתחכמים של החברים, ואת האידיאולוגיה השיתופית המצדדת ב"כל אחד כפי יכולתו, ולכל אחד לפי צרכיו". כמה יפה. כמה נאיבי. 
כל כך מאצ חן בעיני הרעיון הקיבוצי, שאפילו התייצבתי עם חברי לגרעין הנח"ל, לאתגר הקמת קיבוץ חדש , עד שהמציאות לימדה אותנו שיעור כואב לפיו חלומות לא עוברים בירושה....