שורשי הרוקנרול, נעוצים בבלוז שנולד בדרום ארצות הברית, ושימש כלי לביטוי מצוקותיהם ותקוותיהם של העבדים השחורים. סיפורו של הבלוז יסופר הערב בקולן של נשים, שהיו ונותרו דמויות מפתח בז'אנר, ועיצבו את פניו.

הערב נפרוץ את מגבלות החושים, ונדבר על דמיון: היכולת האנושית המופלאה לייצר, לעבד ולחוות תמונות, תחושות, רעיונות או אירועים, שאינם קשורים למציאות סביבנו. אחרי הכל, למה שנכפיף את כל החוויות שלנו למציאות הנוכחית? 

  

"הַגַּעְגּוּעַ אֵינְסוֹפִי הוּא, וּלְעוֹלָם לֹא יַעֲזוֹב. הֲרֵי הוּא חֵלֶק מֵעַצְמֵנוּ, בֵּן מִשְׁפָּחָה, חָבֵר קָרוֹב". כך כותבת רחל שפירא. הגעגוע הוא חלק בלתי נפרד ממערכת ההפעלה האנושית: מצטבר עם השנים, משנה צורה, אבל הוא כאן כדי להישאר. ולעיתים, מתוך הגעגוע נולד שיר.

לא מזמן נסעתי עם טל, הבת שלי, לחגוג יחד את ימי ההולדת שלנו בניו זילנד. שלושה שבועות לתוך הטיול, פרצה אצלנו בקודש מלחמת אירן השנייה, ו"נתקענו" עוד קצת בגן עדן הניו זילנדי. חשבתי שזו סיבה מספיק טובה טובה מספיק  כדי לדפוק על דלתות מרום ולדבר מעט על גן עדן של מעלה, גן עדן עלי אדמות, גן עדן של נצח נצחים או של כמה שניות מתוקות....

התחנה האחרונה במסע אל החושים, עוצרת בעיניים: אל מה שאנחנו רואים דרכן, אל מה שאחרים רואים דרכן בנו. אחרי הכל, המבט שלנו מסגיר: עצב, שמחה, פחד, התרגשות – כל אלה עוברים דרך העיניים, שלא במקרה מתהדרות בתואר "ראי הנפש". אפילו אפלטון ואריסטו ראו בעיניים לא רק איבר חישה אלא שער פנימי - מקום בו העולם החיצוני והעולם הפנימי נפגשים.

בתחנה הרביעית במסע אל החושים, נעסוק בחוש המישוש, המתייחס לאיבר הגדול שיש לנו – העור. קו הגבול וגם נקודת המפגש, המקום בו העולם נוגע בנו ואנחנו נוגעים בו בחזרה. הערב נלך בעקבות המגע, כי אחרי הכל "כולנו זוקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע" .

טעם כמעט תמיד מתחיל בבחירה - לפעמים אנחנו מחליט לטעום מתוך סקרנות, לפעמים מתוך הרגל, ולפעמים סתם כי זה מה שמונח על השולחן. יש טעמים שמיד מרגישים נכון, אחרים דורשים מעט סבלנות, ולפעמים גם קצת אומץ. הערב נלך בעקבות הטעם, החוש הכי מוסיקלי שיש. אחרי הכל, גם מוסיקה היא עניין של טעם אישי...

התחנה השניה במסע אל החושים, עוצרת בריח - חוש עמוק הפועל באופן מידי, חודר למאגר הזיכרונות ומסוגל להחזיר אותנו באחת לבית בו גדלנו, לאנשים שכבר אינם או לזכרון שנדמה היה ששכחנו, הרבה לפני שהמילים מצליחות להכניס מעט היגיון. הוא גם זה שמזהה סכנה, שמסגיר שקר, כמו אצל פינוקיו שהאף מתארך בכל פעם שהאמת מתעקמת.   

נדמה לנו שאנחנו מבינים את העולם דרך מחשבות ומילים, אבל בראש ובראשונה אנחנו מבינים אותו דרך החושים: השער שלנו למציאות. הערב נצא לדרך עם סדרת תוכניות חדשה, שכל כולה מסע אל החושים. כל תוכנית או תחנה בדרך, תוקדש לחוש אחר המרכיב את החוויה האנושית, וכמו תמיד נעזר במוסיקה, כדי לייצר רגעים קטנים של אושר. ובתחנה הראשונה – השמיעה.

הלכנו כולנו לצפות בסרט A Complete Unknown, על בוב דילן. באחת הסצנות דילן מבקר את וודי גטרי בבית החולים, ושר את Song to Wood  שכתב לכבודו. אהבתי את הרעיון שמוזיקאי מקדיש שיר לקולגה, הלכתי לבדוק אם יש עוד שירים כאלה ומסתבר שיש לא מעט....