ממשיכים לדפדף בפלטת הצבעים, לערב כחול עמוק: כחול מיני, כחול של שמיים, blue מלנכולי או סתם כחול אופנתי שמשדר רוגע ואמינות - הכחול כאן כדי להשאר. פרק שני בסדרה

ב – '66 מוציאים הרולינג סטונס את Paint It, Black  שעושה את דרכו במהרה אל צמרת הבילבורד האמריקאי ומצעד הסינגלים הבריטי. השיר, המתאר אבל שאדם חווה בעקבות אובדן, מבטא עצבות וייאוש בעזרת שימוש בצבע השחור כמטאפורה, ולוקח אותנו למקום בו כל הצבעים נעלמים, והחיים הופכים למסך אפל שמסתיר את כל מה שיכול היה להיות... צבע ראשון בפלטת הצבעים

 אחרי שגילינו את המרחבים הפראיים של המערב, גילינו את קסמי המזרח, והקשבנו לרוחות הצפון – הגיע הזמן לצאת למסע האחרון. והפעם נרד דרומה: אל עיירות הפיתוח, אל השקט האינסופי של המדבר, אל המוזיקה החמה של ניו אורלינס, ואל כל אותם מקומות שיכולים להפשיר גם את הלב הקפוא ביותר...

בתחנה השלישית של המסע "לכל הרוחות" נושבות רוחות אחרות: שקטות, קרירות, נושאות ניחוחות של הרים, ערפל, שלג וגעגוע.  מצד שני, אומרים ש"מצפון תפתח הרעה", אז לך תדע.... כך או אחרת, הערב "נאחז בתקווה של הבוקר, נאחז ברוחות הצפון"

לכל הרוחות - תחנה שניה: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", כתב יהודה הלוי ממקום מושבו בספרד, ואנחנו הולכים אחרי ליבו ויוצאים הערב לקדמה. סוג של ערב מזרחי...

בבראשית, פרק י"ג, מבטיח אלוהים לאברם: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם: צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ, עַד עוֹלָם". לימים בוחר הרבי מלובביץ במילים "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָה" כסיסמא החב"דניקית, מעודד את חסידיו להעצים את מפעל שלוחי חב"ד ולפתוח בתים ברחבי העולם.                                                                                                                                     בכל אחת מארבע התוכניות הבאות, נרים מצפן, נבחר כיוון ושירים רלוונטיים, ובסיומה נשנה אזימוט ונצא שוב לדרך. והערב - ימה. הולכים למערב

אנשים זוכרים סיפורים, הרבה יותר טוב מאשר עובדות, מספרים, סטטיסטיקות או הקשרים.  
למה זה קורה? מה יש בו בסיפור, שגורם לנו להקשיב? מה הופך סיפור, לסיפור טוב? לכזה שנזכור לאורך זמן? האם לסיפור יש את הכוח לעשות הבדל? להשפיע עלינו באמת? 

שאלנו קבוצת סתתים הדופקים על סלע: מה אתם עושים?                                                                                                                                        "אני דופק על סלע בפטיש ואזמל", עונה הראשון, ובצדק. "אני מסתת לבנים", עונה השני ומדייק גם הוא. "אני בונה בית" אומר השלישי, והרביעי עונה: "אני? אני בונה את בית המקדש". כולם מבצעים בדיוק את אותה הפעולה, ובכל זאת כל אחד מהם חי בסיפור אחר לגמרי. אנחנו גדולים ממש כמו הסיפור שלנו, לא כמו הפעולה שאנחנו עושים. 

יושבים נרגשים באולם, האורות כבים, הקוסם עולה על הבמה, מרים את שרביט הקסמים ולוחש מילה שממלאת את ליבנו התרגשות גדולה: "אבראקדברא!" ולפתע, מתערער עולמנו. כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מציאות, לא מסביר את מה שעינינו רואות. משהו אחר קורה. לא מוסבר. קסם. 

השעות הקטנות של הלילה
הן אולי הגדולות באמת.
בשעות הקטנות של הלילה
העולם את ההגה שומט.

לילה, התחנה האחרונה במסע לאורך היממה.                                                                                                                                                          "היום מיוחד להשפעת הרוח מכל מה שמבחוץ, מקבל הוא רשמי הסביבה ומתעשר ומתגדל על ידם. הלילה מיוחד בהתעמקו בתוכו פנימה, מסתלקים השפעים החיצונים והרוח בודד וצולל בתהומיו העצמיים, מתייחד עם הווייתו המיוחדה ומתכנס יותר ויותר אל תוכו" (הרב קוק). 

צהרים, התחנה השנייה במסע לאורך היממה.                                                                                                                                                        אמצע היום, שמש קופחת, עייפות של אחרי ארוחת הצהרים נותנת את אותותיה, ואנחנו מייחלים לתוספת הקטנה שעושה את המעבר מ"צהרים" ל"אחר הצהרים". בעבודה, בהפסקת צהרים, או שרגע לפני שנ"צ קצר, אני והפלסטיקים כאן עם שירים והרהורים, ללוות אתכם בצהרים היום.