שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק עשירי!

אז עשינו את זה - הגענו למספר העגול הראשון של הפודקאסט. אני באמת לא יכול להגיד לכם כמה זה משמעותי עבורי, שהגעתי והגענו יחד לאבן הדרך הזו. אני כבר שנים חולם על בניית הפודקאסט הזה, וזה עדיין מפליא אותי לגלות שזה סוף סוף קורה. אז שוב - תודה רבה לכולכם על ההאזנה!

אני רוצה גם לקחת רגע ולהזכיר לכם שיש עכשיו גם אתר לפודקאסט, שאתם יכולים להירשם אליו. הירשמות לאתר היא כמובן בחינם, ומי שנרשם מקבל במייל עדכון כשיוצא פרק, וגם את הטקסט הכתוב של הפרק. בנוסף, זה נותן לכם גם את האפשרות להגיב לתוכן של הפרק ולפתח דיונים איתי ועם מאזינים אחרים. אז אם זה מעניין אתכם, הלינק מופיע בתיאור הפרק, תחפשו לינק עם המילה "סאבסטאק" - לכו לשם ותצטרפו.

הפרק העשירי זהו מקום טוב, אני חושב, לבחון מחדש את כל הדברים שראינו - התראות טריגר ומיקרו-אגרסיות, סטריליזציה של המרחב המחשבתי והאומנותי ופוליטיקת הזהויות, וכמובן ההתמקדות בתוצאות וראייה באי-שיוויון סטטיסטי כהוכחה לגזענות מערכתית - ולנסות לשזור אותם יחד לסיפור אחד בעל הגיון פנימי רציף, עד כמה שניתן. ולא רק זה: אני לא רוצה לבנות כאן איש קש, אלא איש ברזל, כלומר ניסוח שמבליט את החוזקות והתובנות של הפרוגרסיביות המודרנית הזו. אני מאמין שפעמים רבות התכונות החזקות של בני אדם הם גם המפתח להכרת החולשות שלהם, וגם כאן, מתוך הבנת התיאוריה אני מקווה שנבין גם איך בצילן של אותן חוזקות צומחות גם החולשות שלה.

בפרק הזה יופיע על המגרש בחור חדש, והוא התת-מודע, גם האישי וגם הקולקטיבי. כפי שאנסה לשכנע אתכם, הבחור הזה והשפעותיו הוא שחקן מפתח בכל הדברים שראינו עד כה. הנסיון להנכיח את התת-מודע בהתייחסות שלנו למציאות החברתית שסביבנו הוא אחד המאמצים הכבירים של הפרוגרסיביות החדשה, אבל בו-זמנית הצלחה בהשגת המטרה הזו היא, כפי שנראה בפרק הבא, מה שגם שומט את הקרקע מתחת לפרוגרמה הפרקטית הפרוגרסיבית. אני יודע - זה נשמע קצת לא ברור ולא מוגדר, אבל בשביל זה יש לנו פרק שלם! אני מקווה מעבר לתוספת של עוד רכיב בסיפור, הפרק הזה ישמש "מרחב התארגנות אינטלקטואלי" לקראת הפרקים הבאים: כלומר, פרק שיעשה לנו סדר בבגאז' כדי שנוכל לארוז את כל הציוד שאספנו באופן יעיל, ולהתקדם לפרקים הבאים עם גרסה מזוקקת של האלמנטים העיקריים של התפיסה הפרוגרסיבית המודרנית. 

לפני שנתחיל ממש, אני רוצה לתת כאן גם טיפ לאלו מכם במאזינים שמגיעים מעולמות ה-AI. המודל שאני אתאר היום להבנת הפרוגרסיביות יכול להזכיר לכם איך מערכות של למידה עמוקה, deep learning, עובדות, וספיציפית איך המערכת כולה מתפקדת כאילו באופן מכוון בעוד אין אף רכיב בתוכה שמודע לאותה כוונה. אולי בעונה עתידית כלשהי נשקיע בביאור הקישור הזה, אבל כרגע נסתפק ברמז הדק הזה. ולמי שאינו מבין על מה אני מדבר - הכל טוב. הפרק לא מסתמך על היכירות עם מערכות בינה מלאכותית. זה רק שאני אוהב לבחון דברים מהמון זוויות שונות, וזו זווית ששווה יום אחד להרחיב עליה.

אז יאללה - מתחילים!

כפי שראינו בשני הפרקים האחרונים, במאתיים השנים האחרונות היתה מלחמה עיקשת להסיר גזענות, מיזוגניות ושאר מערכות של אפליה ממסדית מתוך המערכת האמריקאית. קרבות רבים של המלחמה הזו הסתיימו בהצלחה גדולה, והשיוויון בין הקבוצות השונות גדל, כמו הרחבת זכות הבחירה למוסדות הרשמיים של המדינה. 

אבל אי-השיוויון שהיה שם קודם נבע ממקום נפשי ותרבותי מסויים, ורק בגלל ששינינו חוקים זה לא אומר שהמקום הנפשי והתרבותי הזה נעלם. לדוגמה, ניצחון הצפון על הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית אמנם גרם לכך שעבדות הוצאה מחוץ לחוק, אבל בעלי העבדים הגזעניים עדיין החזיקו בדעות גזעניות. כלומר, בכך שהחוק אסר על גזענות, הגזענות עצמה "ירדה למחתרת". לבנים עדיין היפלו נגד שחורים, ונשים עדיין לא קיבלו יחס שווה מגברים, רק שבמקום להופיע בדמות חוקים ותקנות, האפלייה הזו עברה לכלים "רכים" יותר. נניח, נשים לא התקבלו לעבודה מסויימת לא בגלל שהן נשים, אלא בגלל "חוסר התאמה לתרבות הארגון", וכן הלאה. ונכון - קשה יותר להצביע על המופעים של האפליה אחרי ה"ירידה למחתרת" מאשר היה כשהחוקים הצהירו עליה במפורש, אבל אותותיה נוכחות בבירור בסטטיסטיקה על פערי שכר בין הגזעים והמינים, באחוזים של אנשים בכל מני תפקידי כח והשפעה, וכן הלאה. ה"מערכת" משמרת את ההגמוניה שלה, רק בדרך אחרת, לא רשמית.

מה שראינו במערכות הגדולות הללו הוא בעצם, לדעת הפרוגרסיבים, רק ביטוי קהילתי מצטבר למה שקורה ברמת הפרט, ברובד האישי. גם כאן, פעם זה היה מקובל לומר דברים גזעניים בקול, או לשחרר אמירות סקסיסטיות בעבודה, והיום זה כבר אסור בתכלית האיסור. לא רק זה - חלק גדול מן האנשים הלבנים במערב גדלו על ברכי חינוך אחר, והם יודעים שזה לא מוסרי להתנהג בצורות הללו. אבל עדיין - דעות קדומות מפלות הן משהו עמוק, וגם מי שלא חושב כך במודע, עדיין נושא בקרבו גזענות תת-הכרתית. גזענות מהסוג הזה יכולה להיות שם גם אם אתה באופן מודע מנסה לא להיות גזען, להיות "עיוור צבעים" בהתנהגות שלך. היא מסוכנת יותר כיוון שהיא אמנם הרבה פחות פוגעת באופן ישיר, אבל היא שוכנת בקרבם של הרבה יותר אנשים - אולי אפילו כולנו. והאפקט המצטבר של הטיות קטנות מאד אבל בקבוצות של מליוני אנשים יכול להיות אדיר, סיגנל שמתעצם לגל עוצמתי חד משמעי ששוטף הכל.

באופן משלים לאותו רעיון, החברה שלנו יכולה להיות גזענית באופן מערכתי גם אם אין בה אף חוק גזעני מפורש. הגזענות הזו תבוא לידי ביטוי בכל מני הטיות קטנות בחוק, שבאופן נקודתי נראות מובנות אבל כשמעמיקים בהם רואים איך הם משמרים אי-שיוויון או מאפשרים לבעלי השררה לשעבד את אלו שתחתיהם. באופן מושאל, חוקים גזעניים מפורשים וכללי התנהגות חברתיים הם ה"מודע" של החברה, בעוד שהטיות קלות בחקיקה, באכיפה וכדומה הן ה"תת מודע" של החברה, ושם מתרחשת רוב הפעילות הגזענית כיום.

הנה, בואו אתן לכם דוגמה שמביאה רובין דיאנג'לו, אחת הכוהנות הגדולות של הפרוגרסיבים היום, באחד מן הסרטונים שלה:

כלומר, מה שאומרת כאן רובין דיאנג’לו היא שיש אפליקציה שמשמשת לסימון שכונות טובות ורעות, ושלפי הבנתה הדבר הזה הוא כסות לסימון איפה יש אנשים שחורים או מיעוטים אחרים. והיא אומרת: “כולנו יודעים מה באמת הכוונה של מי שמסמן באפליקציה הזו”. מבחינתה זה ברור מאליו שהתת-מודע הלבן משתמש בתווית “שכונה פחות טובה” כדי לסמן איפה יש משפחות שחורות. אין לה כמובן הוכחות לזה, אבל זו התיאוריה: התת-מודע הגזען מדריך אותנו מאחורי הקלעים.

חשוב לומר שלפחות ברמת התיאור הטכני, אני חושב שיש לרעיון הזה ביסוס מסויים. אין כמו הדור שלנו לדעת בדיוק למה הכוונה, כי אנחנו חיים בעולם של רשתות חברתיות שמקשרות מליוני אנשים. מי מאיתנו לא שמע על כך שהטיות קלות באלגוריתמים המתעלים את המידע ואת הסוג שלו, מסוגלים להשפיע באופן רוחבי על כל אותם מליונים, ולהנדס במידת מה את התודעה שלהם? אז אם באמת יש הטיות כאלו באנושות - סליחה, כיוון שיש הטיות תת-הכרתיות אצל כולנו וגם אצל אלו שבראש הפירמידה - הן מחלחלות לכל החברה, ומתחזקות את הגזענות התת-הכרתית, המיזוגניות התת-הכרתית, ועוד ועוד, בכל מקום. כפי שאומרת דיאנג'לו באחד מהרצאותיה, "המסרים הללו מומטרים עלינו כל הזמן, 24-7, ואין לנו מטריות, ושום דבר לא יכול היה להגן עלינו מן האפקטים שלהם". 

בואו ניקח רק דוגמה אחת לגזענות שכזו. ב-2003 פורסם מאמר בשם: "האם אמילי וגרג יותר אטרקטיביים למעסיקים מאשר לאקישה וג'אמל? ניסוי בשטח בתחום האפליה התעסוקתית". במאמר הזה תיארו החוקרים ניסוי בו הם שלחו 5000 קורות חיים ל-1300 מעסיקים שחיפשו עובדים, וכל מה שהם שינו בהגשות שלהם היה את השם של המועמד. מה שהם מצאו היה שקורות חיים עם שם "לבן", כמו אמילי או גרג, הוביל לעלייה של 50% בכמות התשובות החיוביות שקיבלו מן המעסיקים הפוטנציאליים, לעומת אותם קורות חיים עם שם "שחור" כמו לאקישה או ג'אמל. כיוון שבשני המקרים הפרטים בקורות החיים היו זהים, נראה שמה שמשחק שם תפקיד הוא פשוט גזענות. עכשיו, ייתכן שמדובר בגזענות מודעת לעצמה, כלומר למגייסים שראו את השם ואמרו לעצמם, במודע, שהם לא רוצים מועמדים שחורים אצלם. אבל בשל המגוון של המעסיקים שנבחרו לניסוי, התיזה ההגיונית יותר היא שמדובר דווקא בגזענות מסוג אחר: לאנשים לבנים יש בראש הטיות שגורמות להם, בתת מודע שלהם, להתייחס באופן שלילי לשחורים, ולכן הם מטים את הכף נגד המועמדים עם השמות הללו. 

ועכשיו דמיינו מצב שבו ההטיות הללו פועלות כל הזמן, בכל מקום, אצל כל האנשים הלבנים המחזיקים ברוב הכח בחברה, ותבינו לבד כיצד חוסר השיוויון בחברה משתמר מדור לדור, ואנחנו תקועים בלופ. 

במאמר מוסגר אגיד שאפשר לקחת את הדאטה של המאמר הזה ולראות אם המסקנות הללו מחוייבות באמת, ואני ממליץ בחום שתיקחו קצת זמן לאתגר את התיזה, ולנסות להציע בראש שלכם זוויות אלטרנטיביות להבנת הדאטה שהמחקר אסף. אני רק אעיר משהו שכדאי לקחת בחשבון, ושאינו סותר את הממצאים אבל כן יציב אותם באור מעניין: בעוד החוקרים יכלו לשלוט לחלוטין על ה"דמות" שכל רזומה גילֶם, גבר-אישה ו-לבן-שחור, הם לא יכלו לשלוט או לדעת מי עומד בצד השני ומסנן את מה שהם שלחו. כלומר, גם אם זה נכון שיש אפליה, המחקר לא חושף שהאפליה שוכנת בקרבם של האנשים הלבנים בחברה. החוקרים, לפי מה שקראתי, גם לא טוענים משהו על זהות המעסיקים, אלא רק מצביעים על אפלייה בתוצאות. אבל לעניין הספיציפי שלנו זה חשוב, כי אם המפלים הם עצמם שחורים, אולי לא מדובר כאן בדוגמה שמשרתת את פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית. ושוב, זו רק נקודה אחת שאני שם כאן כדי לפתוח לכם את החשיבה. את הסיפור הזה הבאתי רק כדי להדגים איך גזענות תת-הכרתית יכולה להוביל לשימור הכח אצל בעלי הכח, כלומר לפוליטיקת הזהויות, וזאת גם בלי שיש איזה ארגון סודי של גברים לבנים הטרו שעושים ישיבה נסתרת פעם בחודש על איך לשמר את הכח שלהם.

אם נמשיך את הקו שהתוויתי לעיל, אנחנו יכולים סוף סוף לחבר את פוליטיקת הזהויות לנושאים שהרחבנו עליהם בפרקים 6 ו-7, הלו הן התראות טריגר ומיקרו-אגרסיות. התראות טריגר נדרשות כי אנחנו פתאום מגלים איך שכולנו נתונים ללחצים חברתיים כבירים - וקבוצות מוחלשות חשופות במיוחד לאפקט המצטבר של הגזענות, המיזוגניה ומה לא. הייפלא שכל מני דברים קטנים-לכאורה מעוררים אצלם טראומות? ובאופן דומה צריך להבין מיקרו-אגרסיות. בפרק 7 נמנעתי מלהכנס באופן פורמלי להגדרה של מה זו מיקרו-אגרסיה, ודיברנו על "חוסר טקט שקשור לתחומי גזע, מין וכו'". אבל לאור הדברים שתיארתי לעיל, נראה לי שווה להביא את ההגדרה הרשמית, ואני מצטט מויקיפדיה בעברית:

"מיקרו-אגרסיה הוא מונח המתאר ביטויי השפלה, עוינות או ביזוי קצרים ומהירים, אשר מתרחשים באופן שגרתי ויום יומי… הם מתקשרים באופן מכוון או לא מכוון עם דעות קדומות עוינות, כינויי גנאי או התייחסות שליליות כלפי קבוצה חברתית מסוימת ובמיוחד כלפי קבוצות שוליות תרבותית.

…עם זאת, אנשים שפועלים בצורה מיקרו-אגרסיבית יכולים להיות גם בעלי כוונות טובות. זאת משום שפעמים רבות הם אינם מודעים להשפעה הפוטנציאלית של דבריהם ואינם מתכוונים לגרום לפגיעה בזולת"

כלומר, מיקרו-אגרסיות הן הרבה פעמים הצפה של התת-מודע הגזעני, המיזוגני ומה לא, לשיח ולהתנהגות החברתית. והן קורות כל הזמן, כשהקבוצות המוחלשות סופגות עוד ועוד ועוד מיני-התקפות מהקבוצה השלטת.

אנחנו יכולים להבין כאן עוד דבר שראינו בפרק השמיני של הסדרה, אבל מזווית חדשה. בפרק השמיני הלנתי על הגזענות הפרוגרסיבית, שמתייחסת לפרטים כמייצגים קבוצות במקום את עצמם. אני חושב שאם מסתכלים על הדברים באופן שהצגתי היום, אפשר להבין קצת ממה שמניע הסתכלות כזו: כשאתה משוכנע שמה שקורה סביבנו הוא תהליך של מסרים תת-הכרתיים שעוברים מדור לדור ומאחד לשני, ושלבנים לומדים מלבנים ושחורים משחורים, אז קל להסיק שהאנשים שסביבך לוקים בגזענות בלי קשר לזהות האישית שלהם או לתפיסה המודעת שלהם את עצמם. עוד נדבר בהמשך על האם זו הדרך הנכונה או הבריאה להסתכל על אנשים אחרים, אבל כרגע אני רק רוצה להבין את השיטה, להבין איך ראייה כזו של המציאות מובילה לקִטלוג שכזה.

בכל אופן, אני חושב שזהו המודל שמתאר את מה שאפשר לקרוא לו "מרחב הבעיה" מזווית פרוגרסיבית. אנחנו עומדים בְמודע מול התת-מודע של הפרט, ניצבים בהכרה מלאה מול התת-הכרה של החברה כולה, ומנסים לחלץ את עצמנו מן המיצר ולהביא לגאולה - לפַרְמֶט, כביכול, את הדיסקט האנושי כדי שיפסיק להחזיק בקרבו תפיסות גזעניות וכו'. ואני מזכיר לכם שפרוגרסיבים, כמו שאמר תומאס סאול, חושבים שהאדם נולד מושלם, והחברה היא זו שמשחיתה אותו. יש אלמנט מאד אופטימי בראייה הזו, שכן לפיה הפִירמוט הזה אפשרי. כל מה שצריך הוא להתמודד איתו באופן מערכתי - כגודל המחלה, כך גם עוצמת התרופה.

ומהי התרופה הזו, אם כבר הזכרנו אותה? ובכן, כבר ראינו את הדרך בפרקים הקודמים: סטריליזציה של המרחב של השיח ממסרים גזעניים. אנחנו יכולים לטהר את השיח ממיקרו-אגרסיות, ולטהר את חומר הלימודים והשפה מביטויים שעושים "טריגרינג", ובזאת נשיג שני דברים. ברמה הטקטית אנחנו נגן על הקבוצות המוחלשות מפני המתקפה הנוראית של "התת-מודע הקולקטיבי", ובכך נגדל דור של צעירים בריאים יותר, שהתרבות השלטת לא נתנה בו את אותותיה. אבל מעבר לכך, ברמה האסטרטגית יש כאן תקווה לעקר מתוך התת-מודע את המסרים הפגומים של הגזענות ושאר מיני האפלייה. אם הפנמנו באופן תת-הכרתי את מה שראינו סביבנו עד היום, ככה גם נוכל להפנים מחדש את הגרסה הסטרילית. כמו מה שקורה בטיפול פסיכולוגי פרויידיאני, נצליח להעלות את התת-מודע לתוך המודע, ושם להשיג שליטה עליו. אז, סוף סוף, נוכל לקדם כאן חברה ברמת קיום חדשה לגמרי, דבר שלא נראה כאן מעולם.

במילים אחרות, המפתח כאן הוא לעורר את המודע לשים לב לבעיות שהתת–מודע מייצר, ובאופן סימבולי הפרוגרסיבים רואים את עצמם כחלק ה"מודע" של התרבות שלנו, שמנסים לעורר - woke - את שאר הקבוצות שעדיין לא "מודעות" לתיאור המציאות הזה. זוהי שליחות קדושה, לטעמם, שכן רק כך נוכל לשחרר את העולם מכבליו. כדי להשיג את היעדים שלה, התנועה הפרוגרסיבית צריכה לשכנע את כמעט כל האנשים בצדקת דרכה, שהרי כל עוד יש קבוצות גדולות של אנשים שלא "ראו את האור" ו"התעוררו", אז הם ימשיכו להכאיב ל"מוחלשים" שביננו, וגם התת-מודע שלהם ימשיך להעביר הלאה בתורשה את האלמנטים הפגומים בתרבות. כל מי שאינו מצטרף לתנועה הוא בהגדרה פועל נגדה - כיוון שגם אם במודע הוא לא מפריע לה - וכמובן, יש כאלו שגזענים במודע, ללא ספק - התת-מודע שלו פעיל באופן שלילי, פוגע באחרים ומשכפל את עצמו אצל אחרים. 

לאור כל הנ"ל, שווה שנבחן אספקטים נוספים של המתח שבין המודע לתת-מודע שעולים כאן. בואו נתחיל בלשאול שאלה פשוטה: האם אדם שבאופן מודע איננו גזעני, אבל התת-מודע שלו מכיל הטיות גזעניות מינוריות - האם הוא "גזען"? האם זו המילה הנכונה להשתמש בה? על פי מילון Mirriam Webster שיש לי מודפס בבית, מ-2020, נראה שהתשובה היא לא: על פי המילון, גזענות היא "אמונה" שגזע מסויים עדיף על גזעים אחרים, כלומר שהיא תובעת מודעות כדי שתיחשב גזענות. 

אבל תנו לי לספר לכם סיפור: זוכרים את evergreen college, מהפרק החמישי, שבו הרצה פרופסור ברט ויינשטיין, ושבו ניסו לעשות יום שבו אסור ללבנים להגיע לקמפוס? נשיא האוניברסיטה שצידד בסטודנטים וכנגד הפרופסור, שמו פרופסור ג'ורג' ברידג'ס. כן כן, ההוא שאמר שינהיג חינוך מחדש של צוות ההוראה כדי שלא יתנגדו לשינויים הפרוגרסיביים שרצה להנהיג בקמפוס. בכל אופן, בעקבות האירועים הסוערים שהיו אז בקמפוס, הוא התראיין בין השאר לערוץ vice ששאל אותו על מה שקורה שם.

המראיין: "התלמידים אומרים שאתה גזען לבן"

ג'ורג': "אני משער שהתלמידים אמרו הרבה דברים לגביי. אני לא מאמין שאני גזען לבן"

מראיין: "רגע - אתה 'לא מאמין' שאתה גזען? כלומר, אתה מקבל שאולי אתה גזען לבן?"

ג'ורג': "טוב, זה תלוי למה אתה מתכוון במונח הזה. הרי בכל זאת, אני אדם לבן בעמדת כח…"

הספק שמתגלם באמירה "אני לא מאמין שאני גזען", משמעו שגזענות איננה יושבת רק במודע, אלא גם בתת מודע, ואם יש לך גזענות בתת-מודע, הרי שאתה גזען. אתה יכול להיות גזען גם בלי לדעת את זה, ובאינדוקציה, החברה כולה יכולה להיות גזענית, בלי שרוב האנשים שבה מודעים לכך. כלומר, אני רוצה להציע שהמצב הנפשי שבו ג'ורג' היה מצוי אז היה משהו כזה: אני מספיק מודע כדי לדעת שיש בי נטיות גזעניות בתת-מודע. אז ממילא, יש עלי אחריות חלקית לגזענות שלי, גם אם אני לא גזען מהסוג הקלאסי. 

אבל יש משהו קצת צורם בגישה הזו, וזאת מכמה זוויות. דרך אחת להסביר מה צורם הוא שאם כולנו גזענים באופן תת-הכרתי, אז המילה בעצם מאבדת את משמעותה. דרך אחרת לחשוב על זה היא שכיוון שהתווית "גזען" היא אחת מכינויי הגנאי הקשים בחברה המערבית, זה מרגיש שמישהו לוקח מילה עם משמעות קשה ביותר, ומנסה להזריק לתוכה משמעות קצת אחרת ועדיין לשמר את הנימה הביקורתית שבכינוי. ואולי מזווית אחרת אפשר לומר שאם אנחנו יוצרים שיתוף שם בין אדם שהוא גזען במובן המקורי של המילה, לבין מישהו שהוא חלק מחברה שיש בה - אולי - הטיות גזעניות, נראה שלא הרווחנו משהו אלא הפסדנו אבחנה חברתית חשובה.

והנה, עוד דוגמה, עוד יותר מתוסבכת. בפרק 7 הפניתי אתכם לזוג מאמרים על נושא המיקרו-אגרסיות. המאמר הראשון נכתב על ידי בחור בשם לילנפילד, והוא מבקר את התיאוריה בשלל אופנים. לעומתו, המאמר התומך נכתב על ידי וויליאמס, והוא ספיציפית נכתב כתגובה למאמרו של לילנפילד. בכל אופן, אחד מן הביקורות של לילנפילד הוא שהמילה "אגרסיה" משמשת באנגלית רגילה רק למצבים של פגיעה מכוונת, בעוד, כפי שאנחנו כבר יודעים היטב, מיקרו-אגרסיות יכולות להיות גם בלתי מכוונות. במאמר התגובה שלה ויליאמס מתייחסת לביקורת הזו. אני רוצה להקריא לכם אותה, ואז לנתח אותה. מה שכן, אני מבקש שתשימו לב במיוחד למשחקים שנעשים כאן עם ההגדרות של הדברים - אתם תראו שהיא מנסה לרקוד על שתי החתונות: לומר שמדובר במשהו מודע אבל גם תת-מודע, בו-זמנית:

"לילנפילד טוען שבגלל שפעולות אלו אינן תמיד מכוונות, וכוונה היא תנאי הכרחי לאגרסיביות - המונח "מיקרו-אגרסיות" אינו מדוייק וצריך להחליפו. מיקרו-אגרוסיות הן חלק מן המערכת האידיאולוגית החברתית שמעניקה הטבות לקבוצה השלטת על חשבון הקבוצה הנשלטת. בתור שכאלו הם בהחלט מכוונות, אם כי המכוונות שלהן יכולה לייצג דעה קדומה אישית של הפוגע (מודעת או שאינה מודעת), או יכולה להיות ביטוי של היעדים האגרסיביים של הקבוצה השלטת, שהועברה לאנשים תמימים דרך על ידי צפייה בהתנהגותם של אחרים או מכניזמים חברתיים אחרים."

ויליאמס מדלגת כל פעם מאחד לשני. הן מכוונות כי מדובר בדעה קדומה מודעת - או שאינה מודעת. יש כאן "יעדים אגרסיביים של הקבוצה" - אבל אלו שמפיצים את היעדים האגרסיביים הם "אנשים תמימים". 

אני חושב שהבלבול המושגי כאן קשור לאתגר המוסרי שהפרוגרסיבים מתמודדים איתו: 

מצד אחד, אם נגביל את עצמנו לגזענות מודעת, יהיה הרבה יותר קל להצביע עליה והרבה יותר קל לדרוש מהגזענים לשנות תפיסה, כי הויכוח ברור ושקוף. בכלל, תביעה מוסרית מאנשים לרוב באה יחד עם הרעיון של בחירה חופשית - אפשר לבקר אותי רק על דברים שבחרתי, וכדי לבחור אני צריך להיות מודע למעשיי. 

אבל אם נעשה את זה, נתפוס רק אחוז קטן מן הבעיה - הבעיה של התת-מודע הקולקטיבי של רוב רובם של האנשים, או לפחות המשעבדים, לא יכלל בסיפור בכלל, והוא הכח הבעייתי באמת. 

לעומת זאת, אם התת מודע הוא המוקד, זה מייצר קושי להניע שינוי. קשה להעניש או להפעיל לחץ על אנשים בשל דברים שאין הם שולטים עליהם. ויליאמס, והפרוגרסיבים בכלל, מנסים לאחוז בחבל בשתי קצותיו כדי להגיע ליעד, מנסים לומר ש"מספיק שהסבנו את תשומת הלב שלכם לכך שיש לכם הטיות תת-הכרתיות כדי שתשנו את ההתנהגות שלכם, ושתסכימו לתקנות שאנחנו מנסים לחוקק". ומכאן מגיעים הניסוחים המעורפלים הללו. כי באמת, יש כאן מתח אדיר.

אוקיי - אז זהו לפרק הזה. בפרק הבא אנחנו נעזוב את עמדת הסנגור, ונעבור לעמדת הקטגור, ונדבר על החולשות שבתפיסה עצמה, ועוד יותר על הקשיים שבתכנית האופרטיבית שלהם לפתרון המצב האנושי. בינתיים, אני מקווה שנהינתם מהנסיון שלי לארוג את כל הדברים שראינו עד כה בסיפור מאחד שאפשר אפילו להזדהות איתו, או עם המוטיבים שלו, גם למי שאינו פרוגרסיבי.

לסיום אדגיש שוב שהפרק הזה הוא מאד "אני" - אני מנסה להציע כאן את הנרטיב הכי חזק שאני יכול לתמיכה בראייה הפרוגרסיבית, וכמובן שיכולים להיות נרטיבים אחרים ששוזרים את הפרטים אחרת. אז, בו בזמן שאני מקווה מאד שאתם זורמים עם התיאוריה שלי, אני אשמח מאד לשמוע אם אתם רואים את הדברים באופן שונה. ובשביל זה יש אתר! הלינק נמצא בתיאור של הפרק, אז תתצטרפו ותתחילו לשתף את עמדתכם! כמה שיותר זוויות, יותר טוב…

להתראות…

ביי…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com