לא יודע מה אתכם אני לא טוב בזה, בלהיפרד.

אני משער שכל דבר שנפרדתי ממנו בחיים, היה אפשר להוריד שליש על התנהגות מהוססת. לא יודע מה זה אומר אבל אני לא. זה בטח קשור לדבר הזה של ״פחד מהלא מוכר, הלא ידוע,״ פחד מזה שעלול להיות יותר גרוע ממה שעכשיו. אז למה לשחרר? למה להפרד?

אבל זה כמו שנחש יגיד, ״לא בא לי להשיל! מה תעשו לי, תזמינו עלי לוכד? מה אני יודע איך יהיה לי בעור החדש? אני אוהב את העור הזה." דווקא עכשיו כשהוא קבל סוף סוף את הלוק הזה של עור נחש משופשף...

קיצור, המניע פרק פרידה

תמיד אוהבים לצחוק על זה שגבר לא מסוגל לעשות שני דברים באותו זמן, אבל האמת היא, שגם לא אישה.

אפשרי שכמה חלונות יהיו פתוחים לנו על הדסק טופ, או בחיים, אבל אז תשומת הלב תעבור, גם אם מהר מאד, מחלון לחלון מדבר לדבר. איפה מונח הקשב שלנו - זה המפתח להכל.

 כמה תשומת לב אני נותן לכל דבר ודבר בחיים שלי? כמה ״זמן אוויר״ הם מקבלים. שם זה החופש, כי החופש האמיתי הוא חופש הבחירה. האם אני יכול לבחור על מה לחשוב? מה להרגיש? מה לעשות? האם אכן ״הכל צפוי והרשות נתונה״? אתם יודעים איפה למצוא את התשובות.

מדריך או מורה טוב הם מתנה יקרה ונדירה, דמות שהייתה עבורכם עוגן, ומקלט, ואור, ונחמה, וביטחון.

או מורה דרך כזה, שאפשר לכם להבחין בשביל בתוך יער סבו , או הביא אתכם לאיזו גבעה שממנה יכולתם לראות יותר רחב, יותר רחוק. מורה דרך. זה הנושא של ״המניע״ הפעם.

יש עוד מקום בקבוצה, ויש אחלה מדריכים. תבואו

לימינליות- מושג אנתרופולוגי המתאר שלב ביניים, מין "בין לבין", שבו אדם או קבוצה נמצאים בתהליך מעבר בין מצבים חברתיים או זהויות, ללא השתייכות מוגדרת למצב הישן או החדש. זהו אזור סף זה, שזה גם מקור המילה שמה שמאפיין אותו זה אי-ודאות, טשטוש גבולות ושינוי.
מצלצל מוכר? זה תפס אותי כי זה הגדיר לי יפה את התקופה הזאת. בין לבין. בין מה למה? זאת שאלה טובה. לא מעט תשובות בפרק החדש של המניע.

כמה שזה נשמע מוזר, יש היום עדיין בערך 40  מדינות שבהן מוסד המלוכה עדיין קיים. בשביל מה צריך את זה?  למי זה טוב? האם יש סיכוי שבישראל יהיה מלך מתישהו בקרוב? האם באמת כל ממזר מלך? כל זאת ועוד הרבה בפרק הטרי של ״המניע״

לא משנה כמה פעמים נשמע את המשפט שאומר ש״הדבר היחיד שקבוע בעולם הוא זה שהכל כל הזמן משתנה״. עדיין נתנהג כאילו זה לא כך. עדיין יהיו לנו ציפיות שמה שהיה הוא שיהיה, שהעוגה של חיינו תתפח יפה, שבן או בת הזוג שלנו עדיין יאהב אותנו. או להיפך, נצפה לשינוי הגדול שיבוא כבר, ושהכל ישתנה. כל זה בלי להבין שאם לא יקרה שינוי אצלי, שינוי מתמיד, עדיין ארגיש אותו דבר. יש מה לעשות(: המניע

חשק, תשוקה, מוג׳ו, שאיפה לחיים, איך שלא תקראו לזה, לא נרשמים פה שיאים בתחום הזה בזמן האחרון.

אם מקווים לאיזה בייבי בום אחרי המלחמה הזאת, נראה לי שצפויה אכזבה. יותר בום מאשר בייביז. גם אתם מרגישים את זה? גם אתן ? נראה שסיבוב הלחימה האחרון לא היה מגרה כל כך, ונראה 
שאנחנו קצת זומבים. איך לא?

ככל שעובר הזמן בתוך ימים של מלחמה,  בתוך חוסר ידיעה וחוסר ודאות, יש את הדבר הזה שכולנו מכירים ולא אוהבים להודות בו: השחיקה. בשנים האחרונות אתגר רודף אתגר, משבר רודף משבר..  ודווקא בגלל זה, זהו זמן מתאים לעשות איזה סדר, לנצל את העצירה כדי לעשות ספירת מלאי נפשית. ״המניע״ כמו תמיד, כאן בשבילכם.. גם אם זה נשמע שחוק  :-)

הכל קטן עלינו - לפחות אם חיים בתוך הרשת רוב הזמן.  

בוא נחשוב רגע על התופעה שמצד אחד מעוררת בנו התפעלות, ומנגד מצליחה להוכיח שהתפתחנו בשנים האחרונות ליצורים בעלי יכולות הדחקה וניתוק מרשימים.
אני מתכוון בעקר למהירות התגובה של אנשים ברשתות לאירועים לא קלים, בפוסטים, סטוריז רילז ו״ממים״ שהפכו למקור בלתי נדלה של יצירתיות מקאברית ולא פעם מאד מצחיקה.

דאחקות מילוליות או ויזואליות, שצצות קרוב מאד לארועים עצמם, שעם כל הכבוד, ויש, חוץ מדאחקה לפעמים נדרשת גם התייחסות משמעותית.

אדישות היא מצב רגשי של חוסר אכפתיות ואי הבעת עניין במתרחש סביב.

 האם  זה אומר התעלמות? זה אומר הסחת דעת ?  הדחקה? האם זה משהו שבא מתוך החלטה, או משהו שאין לנו שליטה עליו?

בכל מקרה זה הנושא של הפרק הזה. אבל אתם, מה אכפת לכם אתם?