בפרק זה, עדי ומירי חוקרים את הקשר העמוק שבין חפצים לזהות אישית, דרך סיפורים על כובע ברט ירוק וטבעת שהפכה לתזכורת לחזור למהות השורשית ("טבע-את"). הם חוזרים אל חוויות הילדות שלהם כמתבוננים מהצד בדרמות משפחתיות, ומסבירים כיצד פיתחו את היכולת לזהות מצוקה עוד לפני שהיא נהגית בקול. השיחה מעמיקה אל תוך המהפכה שעובר הדימוי הישראלי – מה"צבר" המחוספס אל עולם שבו הפגיעות היא העוצמה החדשה שלנו. לסיום, הם דנים בתסכולים מול הטכנולוגיה, בחשיבות של זכות הבחירה האקטיבית בתוך תהליך ההזדקנות, ומטביעים את המושג "זקנה מתקדמת" – כזו שמתקדמת אלינו מכל הכיוונים.

בפרק הזה אנחנו יוצאים מחפצים קטנים לסיפורים גדולים.
 טבעת שנעלמת וחוזרת, כובע שמופיע ברגע מדויק, ואובייקטים שהופכים לשומרים של זיכרון, זהות ואחריות.

דרך הסיפורים אנחנו מדברים על אינטואיציה שנולדת בילדות,
 על היכולת לראות ולהבין לפני שיש מילים,
 ועל הפגיעות – לא כחולשה, אלא ככוח שמאפשר בחירה, קרבה והבנה עמוקה של המציאות.

זה פרק על התבוננות, על אחריות,
 ועל הזכות לבחור – גם כשדברים כבדים, וגם כשלא הכול ברור.

האם אתם "חופרים" או פשוט מעזים לנהל אינטראקציה משמעותית? 

בפרק זה אנו מפרקים את המושג הציני "חפרנות" ומגלים שמתחתיו מסתתר הצורך האנושי העמוק בשיח של מהות ובחיפוש אחר "דג שמן" של תובנה בסוף כל שיחה.

אנו דנים בשינוי התדמיתי שעובר הצבר הישראלי – מהדמות המחוספסת עם ה"קוצים" המגוננים, לעבר זהות חדשה שבה הפגיעות היא העוצמה. השיחה נוגעת בכנות בקושי לפגוש את הפגיעות הזו ביומיום ובצורך בחברות שהיא "חדר כושר"; מקום שבו ניתן להתאמן בחשיפה עצמית ולמצוא נחמה בידיעה שיש מי שרואה אותנו נכנסים ל"סמטה חשוכה" ויודע להוציא אותנו ממנה.

עוד בפרק:

• האם אינטימיות רגשית עמוקה מחוץ לזוגיות נתפסת כבגידה או כחסד גדול?.

• האתגר שבפיתוח מערכות יחסים חדשות בשלב הפרישה, אל מול הנטייה לקיבעון חברתי.

• כיצד הבאת הפגיעות שלנו היא הכלי המדויק ביותר לזיהוי שותפים אמיתיים לדרך.

בפרק הרביעי אנחנו פותחים שיחה אמיצה על מה שבדרך כלל משתיקים: איך נשארים אותנטיים ופגיעים בעולם שמעדיף נוחות, איפוק וחיוך מנומס.

זו שיחה כנה, לפעמים מצחיקה, ולפעמים נוגעת בדיוק בנקודות הרגישות ביותר. דיברנו על הקושי לדבר אמת בלי לחשוב איך זה ייתפס, על הציפייה “לא לבאס”, ועל הצורך במרחב שבו מותר להיות גם נמוכים, גם מלנכוליים, וגם מודעים לעצמנו.

משם השיחה גלשה אל הגוף והזמן. פחד מהזקנה, מהידרדרות פיזית, ומהרגע שבו הגוף מפסיק לשתף פעולה. מירי שיתפה חוויה פיזית מטלטלת שהפגישה אותה עם השבריריות, ועדי דיבר על תרגול מנטלי יומיומי כהכנה לאפשרות של קושי, לא ממקום של חרדה, אלא כדרך למצוא שקט.

עלה גם פחד עמוק יותר: לא רק מהכאב או מהמגבלה, אלא מהפחד להפוך לנטל, ל״ניג׳סים״, לבלתי נסבלים. ומתוך זה צמחה תובנה אחרת שאפשר להתמודד עם זה יחד, דרך הקשבה, שותפות ואנושיות, בלי רחמים ובלי מסכות.

לקראת הסוף דיברנו על משמעות ותנועה, על הרצון להמשיך לחלום ולעשות גם כשהגוף מאותת אחרת, ועל המשפחה שמשתנה עם השנים. דימוי אחד ליווה את הפרק כולו – “הסיבוב האחרון במרתון”: לא כוויתור, אלא כבחירה מודעת להמשיך לנוע, לדבר ולמצוא משמעות בכל שלב בדרך.

פרק שמזמין לעצור רגע, להקשיב פנימה, ולזכור שאותנטיות היא לא גיל, היא תנועה.

הפרק הזה נולד מתוך הפתעה, והוא כולו תרגול ברפלקציה.
 לאחר האזנה לשיחות הראשונות, נוצר רגע של מראה לא פשוטה, לא למה שנאמר, אלא לאופן שבו הדברים נאמרו.

בפרק הזה אנחנו עוצרים את רצף הדיונים כדי להתבונן בפער שבין המהות העמוקה של השיחה לבין ה״איך״ הדומיננטי שלעיתים משתלט עליה.

אנחנו בוחנים את הצורך בעמדות הגנתיות, את הנטייה לגייס עוצמות מיותרות גם במרחב אינטימי, ואת אי־הנוחות שמתעוררת כשפוגשים את עצמנו כפי שאנחנו.

זהו פרק על פגיעות ככוח, על היכולת להתוודות מול אדם שמקבל אותך כמו שאתה, ועל הרגע הזה שבו עוצרים, מדייקים, ורק אז ממשיכים את השיחה ממקום אחר.

מה קורה כשמפסיקים את כל המשחקים ונשארים רק עם האמת?
בפרק הזה עדי ומירי מדברים על חברות אמיתית, מקום נדיר שבו אפשר להיות פגיעים לגמרי ולדעת שמישהו שם “בעדי ב־7000%”. משם הם עוברים לשיחה על זהות וגילוי עצמי, רגע שבו מניחים את ההגנות ומנסים פשוט להיות אני, בלי תפקידים ובלי מסכות.
הם מדברים על בחירות שמחזירות את ה“נר הקטן” לדלוק, על אומץ לעשות תיקון בזמן אמת עם האנשים הקרובים, ועל פרידות שפותחות מקום לצמיחה ולבהירות פנימית.

״המשחק המקדים לזקנה״ הוא פודקאסט שיחות בוקר ספונטניות של מירי ועדי על זקנה, יחסים ונשמה – בלי תסריט ועם המון כנות. 

בפרק הראשון הם מדברים על הזקנה כקרקע לחיים ולא כסוף הדרך, על זוגיות ארוכת שנים, ילדים שמביטים בהורים מזדקנים, ועל האומץ להיות פגיעים ולדבר את מה שהנשמה באמת צריכה.