רגע לפני שבוע הספר, הסופר המצליח אשכול נבו מגיע לשיחה עם איתי סגל לרגל צאת ספרו החדש הלילה הארוך ביותר, הם מדברים על כתיבה בזמן מלחמה, על החיים במדינה שכבר שלוש שנים מתקשה לנשום, ועל הניסיון למצוא משמעות, תקווה ואנושיות דווקא ברגעים שבהם הכול מרגיש שבור.

נבו מספר על השנה הראשונה אחרי השבעה באוקטובר, שבה כמעט לא הצליח לכתוב סיפורים. במקום זאת הוא מצא את עצמו נוסע בין מוצבים, בתי חולים, מלונות של מפונים, משפחות חטופים ומשפחות שכולות. הוא משתף במפגשים ששינו אותו, בשיחות שלקח איתו הביתה, ובדרך שבה כל אלה הפכו בסופו של דבר לספר החדש.

בהמשך הוא מדבר על תהליך הכתיבה הייחודי שלו, למה הוא אף פעם לא יודע איך ספר יסתיים כשהוא מתחיל לכתוב אותו, איך לילה שבו ננעל מחוץ לבית הפך לסיפור, ולמה דווקא תקלות, אכזבות ורגעים מביכים הם חומר הגלם הטוב ביותר ליצירה.

השיחה נוגעת גם בילדות שעברה בין יותר מעשרה בתים שונים, ובחיפוש המתמשך אחר תחושת בית שמלווה אותו עד היום. נבו מספר על הקשר הקרוב עם שלוש בנותיו, על ההחלטה לאפשר להן לעשות את שביל ישראל לבד למרות החשש, על ההודעות שהוא עדיין מחכה לקבל מהן כשהן מגיעות הביתה בשלום, ועל הרגע שבו הבין שאבהות היא בעיקר ללמוד לחיות עם דאגה שלא באמת חולפת.

וגם: הקשר המשפחתי ללוי אשכול, למה הוא מאמין שהחברה הישראלית זקוקה היום לריפוי לא פחות משהיא זקוקה לפתרונות, מה הוא מחפש במנהיגים של המדינה, ולמה גם אחרי יותר מעשרים שנה, עשרות ספרים ומאות אלפי קוראים, הוא עדיין מרגיש שהספר החשוב ביותר שלו אולי עוד לפניו.

לנה קריינדלין עומדת כבר כמעט שני עשורים בראש תיאטרון גשר, אחד ממוסדות התרבות המשפיעים והייחודיים בישראל. בשיחה עם איתי סגל היא חוזרת אל התחנות שעיצבו את חייה, מהילדות במוסקבה ועד להפיכתה לאחת הנשים החזקות בעולם התרבות הישראלי.

בפרק היא מדברת בכנות על האובדן שמלווה אותה מאז גיל חמש, כשאמה שמה קץ לחייה. לנה מספרת שהיא מעולם לא קיבלה תשובה לשאלה למה זה קרה, ושהיא עדיין הייתה רוצה לפגוש את אמה ולשאול אותה מה צריך לקרות בחייה של אישה כדי לעזוב ילדה בת חמש. היא גם חושפת שמעולם לא סיפרה לאביה שידעה את האמת על מותה של אמה. בהמשך היא מספרת על העלייה לישראל שהתחילה כמעט במקרה, על השנים הראשונות של תיאטרון גשר, על הדרך שבה מצאה את עצמה בתפקיד המנכ"לית למרות שמעולם לא תכננה לנהל תיאטרון, ועל המחירים האישיים של חיים שמוקדשים כמעט לחלוטין לעשייה.

השיחה נוגעת גם בקשר יוצא הדופן שלה עם יבגני אריה, האיש שלדבריה היה האדם המשמעותי ביותר בחייה, ביחסים המורכבים שבין יצירה, אהבה ונאמנות, ובאופן שבו הקשר הזה השפיע על מערכות היחסים האישיות שלה לאורך השנים וגם: למה היא מעולם לא הלכה לפסיכולוג, איך נראית ישראל בעיניה אחרי חיים בברית המועצות וברוסיה, למה היא חושבת שהתיאטרון לעולם לא ימות, וולמה אין לה בעיה לצאת מהצגה באמצע?

צופית גרנט אשת טלוויזיה, יוצרת ומי שהפכה במשך השנים לאחת הדמויות הכי מזוהות עם כאב, חמלה ואנשים שקופים, אבל במהלך הפרק מתברר שהפעם הסיפור הוא קודם כל עליה. על הילדה שגדלה בלי הורים, על האישה שכל החיים ניסתה לבנות לעצמה משפחה, ועל הפחד הגדול שהתחיל ללוות אותה בשנים האחרונות, להפוך לאמא שלה.

השיחה נפתחת במקום הכי אישי. גרנט חוזרת לילדות בלי אבא ואמא נוכחים באמת, לאובדן, לבדידות, ולדרך שבה אספה לעצמה לאורך השנים "משפחות חלופיות". היא מדברת בכנות נדירה על הצורך שלה להציל, לטפל ולהחזיק אחרים, ועל זה שאולי כל חייה ניסתה לבנות לעצמה את הבית שלא היה לה.

בהמשך מגיעה ההתמודדות הבריאותית שטלטלה את חייה בשלוש השנים האחרונות. צופית מספרת על הצנתור שעברה, על הטרשת בעורקים, על מחלת העיניים שכמעט הובילה לעיוורון, ועל הפוסט טראומה שהתפרצה אחרי שנים שבהן הייתה בטוחה שהיא חזקה מהכול. היא מדברת בפתיחות גם על הדיכאון שנכנסה אליו, על ההתנגדות לקחת תרופות, ועל הדרך שבה ניסתה להתמודד לבד, דרך צום, תפילה, אמונה, ספורט ועבודה בלתי פוסקת.

השיחה נוגעת גם בזוגיות שלה עם שולי רנד, בקשר החריג והמורכב עם אברהם טל, ובמשפחה הגדולה והלא שגרתית שהם בנו יחד. גרנט מספרת איך דווקא מתוך הגירושים נוצרה מערכת יחסים חדשה של חברות ומשפחה, ולמה מבחינת הילדים שלה "ההורים לא התגרשו, הם רק עשו שיווי צורה חדש למשפחה".

ובתוך כל זה עולים גם הפחדים שהיא כמעט לא מדברת עליהם בדרך כלל, הפחד להזדקן, הפחד מחוסר רלוונטיות, הקושי להסתכל במראה, והתחושה שאין לה מספיק חמלה כלפי עצמה. לצד כל אלה, היא גם מדברת לראשונה בצורה הרבה יותר ישירה על הסכסוך המתמשך עם מיכל רנד, על השתיקה שלה לאורך השנים, ועל המחיר שהסיפור הזה גובה ממנה ומשולי עד היום.

אוראל צברי מגיע לשיחה עם איתי סגל כאחד האנשים הכי מזוהים היום עם חיקויים וארץ נהדרת, אבל מהר מאוד מתברר שמתחת לצחוקים ולדמויות מסתתר סיפור הרבה יותר אישי, על ילד שלא תמיד הרגיש שייך, שבמשך שנים ניסה להוכיח שהוא מסוגל להצליח, ועל אדם שגם היום, כשהוא כבר אחד הקומיקאים האהובים בישראל, עדיין חי עם פחד שהכול יכול להיעלם ברגע.

השיחה נפתחת במשפחה ובקשר הקרוב מאוד שלו עם ההורים. צברי חוזר לילדות, לשנים שבהן המשפחה עברה לחו"ל, לתחושת הזרות בבלגיה ובצרפת, ולדרך שבה דווקא המעבר הזה עיצב את האישיות שלו ואת הצורך להצחיק כדי להשתלב. הוא מדבר בכנות גם על הפחדים של ההורים שלו מהבחירה במשחק ובבידור, ועל התחושה שההצלחה שלו היום היא גם דרך להחזיר להם ולהוכיח שהילד שכולם דאגו לו הצליח לבנות לעצמו חיים אחרים.

בהמשך עולה גם המסלול שכמעט שינה את חייו לגמרי. אוראל מספר איך כמעט התקבל לעבוד לצד אהוד יערי בחדשות, איך עבד במשרד הביטחון עם משכורת ותנאים מסודרים, ולמה בכל זאת החליט לעזוב הכול בשביל לנסות להגשים חלום שאף אחד לא הבטיח שיצליח. משם הם מגיעים גם לרגע שבו החלום הזה באמת התגשם, הכניסה לארץ נהדרת והתחושה של ילד שצפה בתוכנית מהקהל והפך פתאום לחלק מהקאסט.

השיחה נוגעת גם במשקל ובדימוי הגוף שלו, אבל לא ממקום של בדיחות. צברי מדבר בפתיחות על הפחד הבריאותי, על ההתלבטות סביב זריקות הרזיה, על היחס של הסביבה לאנשים שמנים, ועל זה שהמשקל שלו גם הפך לאורך השנים לחלק מהזהות והייחוד המקצועי שלו. לצד זה הוא מדבר גם על זוגיות, על הקשר עם סיוון, על האבהות הטרייה ועל החיים שהשתנו מאז שנולד הבן שלהם אדם.

השחקנית חני פירסטנברג מגיעה לשיחה אינטימית וחשופה בפודקאסט של איתי סגל. בשיחה היא מספרת על ההחלטה לחזור לישראל כדי לגלם את סאלי בולס במחזמר "קברט" בקאמרי , על הגעגועים לסבתה , והזיכרונות מהפריצה הגדולה עם השיר "דרכנו". חני משתפת בפתיחות על החיים בניו יורק , המעברים המקצועיים בין ישראל לארה"ב , הזוגיות הטרייה בפורטוגל והשינוי המשמעותי שעברה כשהפסיקה לעשן קנאביס בגיל 40. שיחה על אגו, אימהות, והצורך התמידי לצאת מאזור הנוחות.

מאור זגורי מגיע, לראשונה, להתראיין בפודקסט והוא עושה זאת כדי לסכם את העונה של ״זגורי אימפריה״, סדרה שעבורו היא מפעל חיים ועבור הטלויזיה שלנו היא סוג של ציון דרך. בעיניו ״לחשוב שאתה צודק, זאת הדרך המהירה לטיפשות״, אז הוא תמיד מפקפק בזה. בשיחה עם איתי סגל הוא מספר למי הצביע בחמשת מערכות הבחירות האחרונות שבהן לא חזר על אף מפלגה פעמיים. נזכר בפעם שבה עצרה אותו אישה בדיזינגוף סנטר ושאלה אותו למה הוא שונא אשכנזים. המשימה לעשות את ״זגורי אימפריה״ בלי משה איבגי שאותו הוא מגדיר ״דמות מאוד משמעותית בחיים שלי״ והצורך שיאהבו אותו ״אני גם מתגרה באהבה הזאת״.

וגם: על מה היא עדיין רב עם אשתו חן אמסלם ולמה הוא ממליץ לכולם על טיפול זוגי?

ענת עצמון מגיעה לשיחה עם איתי סגל כשמאחוריה עשרות שנים של קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה ותיאטרון, אבל מהר מאוד מתברר שהפרק הזה לא נשאר רק בתחנות המוכרות של הקריירה שלה. בתוך ימים של חרדה, אזעקות וחוסר ודאות, עצמון מדברת בכנות על הסטרס שהיא סוחבת בגוף, על הדאגה לילדים, ועל התחושה שהחיים כאן נעשו קשים, רגשית ופיזית, כמעט בכל רגע.

השיחה נפתחת במקום הכי אישי, במשפחה. הקשר היומיומי והצמוד עם אביה בן ה 96, הקרבה הגדולה לשני הבנים שלה, והאמונה שמשפחה היא לא רק מסגרת אלא דרך חיים. מתוך המקום הזה היא מדברת גם על חרדה, על דאגה, ועל הקושי לשחרר באמת, גם כשהילדים כבר מזמן גדלו.

בהמשך היא חוזרת לרגעים שבהם גילתה את עצמה, כנערה, כאישה וכשחקנית, אבל בלי להיסחף לנוסטלגיה. עצמון מדברת על הפער בין הדימוי הציבורי שנדבק בה במשך השנים לבין התחושה הפנימית שלה, ועל זה שגם היום, אחרי כל מה שעשתה, היא עדיין מרגישה שיש לה מה להוכיח. לא רק כמי שהייתה סמל של תקופה, אלא קודם כל כשחקנית שרוצה תפקידים גדולים, מורכבים ומפתיעים.

היא מדברת על מה שעוד לא הוגשם, על הרצון לחזור לבמה בעוצמה, ועל התחושה שהדרך עוד לא נגמרה. דווקא מתוך קריירה ארוכה ומגוונת, היא נשמעת כמו מישהי שעדיין נמצאת בתחילת המסע.

ובתוך כל זה עולה גם תפיסת העולם המאוד ברורה שלה על אהבה ועל זוגיות. דרך הסיפור על הקשר עם דני סנדרסון ועל החיים בפרק ב', היא מדברת על תקשורת, קבלה, בשלות ועל ההבנה שהבסיס לקשר הוא לא ציפיות, אלא היכולת לדבר ולהקשיב.

יונתן שלו מגיע לשיחה עם איתי סגל כלוחם משוחרר, פעיל חברתי ומייסד תנועת "כתף אל כתף", אבל במהלך הפרק מתברר שהסיפור שלו מתחיל הרבה לפני הפעילות הציבורית והמאבקים. מאחורי הדמות הציבורית עומד צעיר שנאלץ להתמודד עם אובדן, שאלות על אחריות ועל משמעות, ועם הרצון למצוא דרך לחיות חיים שיש בהם גם מחויבות וגם תקווה.השיחה נפתחת בסיפור החיים האישי שלו, בילדות בין עולמות שונים, במשפחה שממנה הגיע ובדמויות שעיצבו את הדרך שלו. הוא חוזר לרגעים שבהם הבין לראשונה מהי שליחות, ולערכים שספג בבית, ערכים של אחריות, נתינה ואמונה בכך שאפשר להשפיע על המציאות גם בגיל צעיר.בהמשך מגיעים לרגעים הקשים של השירות הצבאי והאובדן של חברים קרובים מהצוות, חוויות שטלטלו את עולמו והפכו לנקודת מפנה. יונתן מדבר בכנות על תחושת האחריות שנולדה מתוך הכאב, על ההבנה שהחיים אחרי המלחמה לא יכולים להישאר כפי שהיו, ועל ההחלטה לפעול כדי לחזק את החברה הישראלית וליצור חיבורים בין קבוצות שונות.לאחר השחרור הוא מוצא את עצמו מוביל יוזמה חברתית שלא תכנן מראש. הוא מספר על הקמת תנועת "כתף אל כתף", על המפגש עם צעירים מכל רחבי הארץ, ועל הניסיון לבנות שיח חדש סביב שירות, שוויון ואחריות משותפת. לצד הפעילות הציבורית הוא משתף גם בהתמודדות האישית, בתחושת העומס הרגשי, ובשאלות שממשיכות ללוות אותו לגבי העתיד והדרך הנכונה להשפיע.ובתוך כל השיחה הרצינית והעמוקה, הם מדברים על החיים האישיים שאחרי השירות, על דייטים, על הפער בין הדמות הציבורית לבחור הצעיר שיושב עם חברים בבית קפה, וגם על תשומת הלב שהוא מקבל ברשתות החברתיות, כולל בנות שמתחילות איתו באינסטגרם.כי עם כל הכבוד לשליחות ולאחריות, הוא עדיין בחור צעיר שמנסה לחיות חיים רגילים עד כמה שאפשר במדינת ישראל.

ממרומי גילו וממרפסת ביתו, דן שילון בן ה85 צופה מהצד על המתרחש וכותב את זכרונותיו.

בשיחה עם איתי סגל הוא מדבר על נתניהו ״ייזכר כמי שאחראי ל7 באוקטובר וכאדם לא הגון״, על ערוץ 14 ״ערוץ לגיטימי, יישאר גם אחרי נתניהו״, על שידור המהפך ועליית בגין לשלטון ״חיים יבין אמר בישיבת בוקר ׳תסתכלו בחוץ, השמש זורחת׳״, על המעגל המפורסם ״חווה אלברשטיין לא באה ואמרה שהיא לא רוצה לשבת כמו בתור לקופת חולים״ ועל אחיו המנוח יגאל ״מתגעגע לשיחות שלנו״.

אריאלה ורטהיימר מגיעה לשיחה עם איתי סגל כאמנית, פילנתרופית ואחת הדמויות הבולטות במשפחת התעשיינים שהשפיעה על הכלכלה והתרבות בישראל. אבל למרות כל התארים, ההישגים והחוויות שצברה לאורך השנים, במהלך הפרק מתברר שהניסיון להגדיר את אריאלה הוא לא פשוט כלל. אולי הגיע הזמן לפרק את ההגדרות הגדולות ולספר דווקא את הסיפור האישי, על החיים לצד איתן ורטהיימר, על האובדן שלו, ועל הדרך שבה היא ממשיכה לשאת את המורשת שלו קדימה.

השיחה נפתחת בסיפור האהבה הארוך ביניהם. הם הכירו כבר בגיל צעיר, אבל הקשר לא התממש אז, כי היא עדיין לא הייתה מוכנה לחיים לצד איתן ורטהיימר. רק אחרי עשור שכלל גירושים כואבים ושני ילדים משלה, החיים הפגישו אותם שוב, הפעם בזמן ובמקום הנכונים. הזוגיות הזו הפכה עם השנים לשותפות חיים עמוקה ומורכבת בין שני אנשים חזקים מאוד. ורטהיימר חוזרת לרגעים הראשונים של הקשר, להחלטה להתחתן, ולשנים שבהן ניסתה למצוא את מקומה בתוך משפחה ואימפריה תעשייתית שנעה בקצב גדול ממנה.

בהמשך היא מדברת על השנים הקשות של מחלתו של איתן, ועל הדרך שבה האמנות הפכה עבורה לכלי להתמודד . היא מספרת על עבודות שיצרה סביב המחלה שלו, ועל האופן שבו יצירה יכולה להפוך גם למעשה של ריפוי.

לאחר מותו של איתן היא מוצאת את עצמה בתפקיד שלא תכננה לקחת על עצמה. ורטהיימר מדברת על הכניסה לעולם הניהול המשפחתי, על ההתמודדות עם כסף וכוח, ועל האחריות להעביר ערכים לדור הבא. היא משתפת במה שלימדה את ילדיה על שם המשפחה שלהם, ועל ההבנה ששם יכול לפתוח דלתות, אבל את המקום שלך בעולם צריך עדיין להרוויח.

השיחה נוגעת גם ביחסים בין כסף לערכים, במורכבות של עושר משפחתי ובניסיון לבנות חיים שיש בהם משמעות אישית. לצד כל אלה היא משתפת גם בקושי שלה למצוא זוגיות חדשה בגיל ובמעמד שלה, ומעבירה קריאה כנה לגברים להשקיע בעצמם!