ברוריה אבידן בריר הקדישה יותר מחמישה עשורים לסיפורים של אחרים. כעיתונאית ב"לאשה" היא חתומה על כמה מהסקופים הגדולים בתולדות העיתונות הישראלית, ראיינה נשיאים, ראשי ממשלה, אמנים ואנשי ציבור, וידעה בדיוק איך לגרום למרואיינים להגיד את הדבר שלא התכוונו לומר. בשיחה עם איתי סגל היא חוזרת אל הרגעים שבהם כותרת אחת הייתה יכולה לטלטל מדינה, ומספרת איך נראתה העיתונות בתקופה שבה תחקיר, קשרים ואמון היו הכלים החשובים ביותר של כתב, והיד על המקלדת הבינה את גודל האחריות.

היא חוזרת לסיפורים שמאחורי החשיפות הגדולות, מהריאיון עם רעיה הרניק שהסעיר את המדינה, דרך הפרסום על מצבו הנפשי של מנחם בגין ומה היא הייתה צריכה לעשות בשביל להשיג אותו. היא חוזרת למפגש הראשון עם בנימין נתניהו. לצד אלה היא מדברת בכנות גם על הגבול שבין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לפרטיות.

אבל ככל שהשיחה מתקדמת, מתברר שהסיפור הגדול ביותר הוא דווקא שלה. ברוריה מספרת על הטרגדיה המשפחתית שליוותה אותה מילדות, על אחיה שהיה עם תסמונת דאון ואמה שהטביעה אותו באמבטיה, על הסוד שנשאה במשך עשרות שנים, ועל הדרך שבה האירוע הזה עיצב את הבחירות המקצועיות שלה ואת המשיכה שלה לעסוק שוב ושוב במוות, באובדן ובסודות של אנשים אחרים.

וגם: למה התביישה במשך שנים לחתום על מדור הרכילות שכתבה, למה היא עדיין הולכת שלושה קילומטרים בפארק בגיל 87, ואיזו שאלה הייתה שואלת את עצמה אחרי חיים

נועם קליינשטיין נמצאת בימים אלו בעיצומה של אחת התקופות העמוסות והמשמעותיות בקריירה שלה. עם אלבום חדש, הופעות גדולות, תפקידים בתיאטרון ובטלוויזיה ומחזמר מקורי בדרך, היא ביברור כבר מזמן כוכבת בזכות עצמה ולא רק "הבת של" אבל אולי מה שהכי מרענן בנועם זה הבחירה שלה לדבר בכנות גם על היתרונות שבגדילה בבית שבו היצירה הייתה דרך חיים.

השיחה נפתחת דווקא בשאפתנות. נועם מספרת למה היא לא מפחדת להגיד בקול שהיא רוצה להצליח, על המניפסטים שכתבה לעצמה בדרך לקיסריה, ועל ההבנה שרצון גדול הוא לא משהו שצריך להתנצל עליו. היא מדברת גם על הדרך הארוכה שעשתה מהמוזיקה האינטימית והאינדי של תחילת הדרך אל הרצון להגיע לקהל רחב, ועל הבחירה לבנות קריירה מתוך חזון ארוך טווח.

בהמשך היא משתפת בסיפור ההיכרות עם בן זוגה, שהתחיל איפה שרוב סיפורי אהבה המודרניים מתחילים - באינסטגרם אבל קיבל תפנית מפתיעה אחרי שהוא פנה אליה בעקבות השיר שכתבה לזכרו של אדיר מסיקה ז"ל. היא מספרת איך השתנתה התפיסה שלה לגבי זוגיות, למה הפסיקה לחפש אנשים מוכשרים והתחילה לחפש קרקע, ומה למדה משברונות הלב שהפכו לאלבום החדש שלה.

השיחה נוגעת גם בילדות בבית של ריטה ורמי, בגירושי ההורים ובפח שהוביל להחלטה שלה בתור ילדה לא להכביד עליהם. נועם מספרת איך הכתיבה הפכה עם השנים לדרך שלה להתמודד עם כאב, למה היא עדיין שולחת כל שיר חדש קודם לאבא, ואיך דווקא בזכות המשפחה שלה היא למדה לראות בביקורת מתנה ולא איום.

ולסיום החיים עם בן זוג שלא הכיר אותה לפני הפרסום ואיך נועם מתכוננת למגורים משותפים, מי הכי מצחיק במשפחת קליינשטיין, ועל ההבטחה שלה שבעוד עשר שנים היא תבוא להתראיין בתוכנית שוב , כדי לדבר כבר על הילדים, על התפקיד הראשי הבא ועל כל החלומות שעוד מחכים להתגשם

רביב דרוקר הוא בנאדם עקבי. כבר למעלה מ-30 שנה שהוא בעיתונות, למעלה מ-20 שנה שהוא ברשת 13 (לשעבר ערוץ 10) ולמעלה מ-25 שנה שהוא עם ענת גורן, זוגתו לחיים ושותפתו ליצירה. כבר לא מדאיגה אותו האפשרות שהוא יוריד הילוך ולא שייסגר הערוץ שבו הוא עובד. הוא כן מודאג מהאפשרות שנתניהו ינצח בבחירות.

בשיחה עם איתי סגל הוא מדבר על התחקיר שעשה על יובל וילנר ומספר איפה האמין לגרסתו ואיפה פחות. מסביר מדוע אין ערך היום בתחקירי הון-שלטון, מפרגן למוריה אסרף, שמח על כניסתו של אסף רפופורט לערוץ, אבל מתגעגע לימים של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום ז״ל.

רגע לפני שבוע הספר, הסופר המצליח אשכול נבו מגיע לשיחה עם איתי סגל לרגל צאת ספרו החדש הלילה הארוך ביותר, הם מדברים על כתיבה בזמן מלחמה, על החיים במדינה שכבר שלוש שנים מתקשה לנשום, ועל הניסיון למצוא משמעות, תקווה ואנושיות דווקא ברגעים שבהם הכול מרגיש שבור.

נבו מספר על השנה הראשונה אחרי השבעה באוקטובר, שבה כמעט לא הצליח לכתוב סיפורים. במקום זאת הוא מצא את עצמו נוסע בין מוצבים, בתי חולים, מלונות של מפונים, משפחות חטופים ומשפחות שכולות. הוא משתף במפגשים ששינו אותו, בשיחות שלקח איתו הביתה, ובדרך שבה כל אלה הפכו בסופו של דבר לספר החדש.

בהמשך הוא מדבר על תהליך הכתיבה הייחודי שלו, למה הוא אף פעם לא יודע איך ספר יסתיים כשהוא מתחיל לכתוב אותו, איך לילה שבו ננעל מחוץ לבית הפך לסיפור, ולמה דווקא תקלות, אכזבות ורגעים מביכים הם חומר הגלם הטוב ביותר ליצירה.

השיחה נוגעת גם בילדות שעברה בין יותר מעשרה בתים שונים, ובחיפוש המתמשך אחר תחושת בית שמלווה אותו עד היום. נבו מספר על הקשר הקרוב עם שלוש בנותיו, על ההחלטה לאפשר להן לעשות את שביל ישראל לבד למרות החשש, על ההודעות שהוא עדיין מחכה לקבל מהן כשהן מגיעות הביתה בשלום, ועל הרגע שבו הבין שאבהות היא בעיקר ללמוד לחיות עם דאגה שלא באמת חולפת.

וגם: הקשר המשפחתי ללוי אשכול, למה הוא מאמין שהחברה הישראלית זקוקה היום לריפוי לא פחות משהיא זקוקה לפתרונות, מה הוא מחפש במנהיגים של המדינה, ולמה גם אחרי יותר מעשרים שנה, עשרות ספרים ומאות אלפי קוראים, הוא עדיין מרגיש שהספר החשוב ביותר שלו אולי עוד לפניו.

לנה קריינדלין עומדת כבר כמעט שני עשורים בראש תיאטרון גשר, אחד ממוסדות התרבות המשפיעים והייחודיים בישראל. בשיחה עם איתי סגל היא חוזרת אל התחנות שעיצבו את חייה, מהילדות במוסקבה ועד להפיכתה לאחת הנשים החזקות בעולם התרבות הישראלי.

בפרק היא מדברת בכנות על האובדן שמלווה אותה מאז גיל חמש, כשאמה שמה קץ לחייה. לנה מספרת שהיא מעולם לא קיבלה תשובה לשאלה למה זה קרה, ושהיא עדיין הייתה רוצה לפגוש את אמה ולשאול אותה מה צריך לקרות בחייה של אישה כדי לעזוב ילדה בת חמש. היא גם חושפת שמעולם לא סיפרה לאביה שידעה את האמת על מותה של אמה. בהמשך היא מספרת על העלייה לישראל שהתחילה כמעט במקרה, על השנים הראשונות של תיאטרון גשר, על הדרך שבה מצאה את עצמה בתפקיד המנכ"לית למרות שמעולם לא תכננה לנהל תיאטרון, ועל המחירים האישיים של חיים שמוקדשים כמעט לחלוטין לעשייה.

השיחה נוגעת גם בקשר יוצא הדופן שלה עם יבגני אריה, האיש שלדבריה היה האדם המשמעותי ביותר בחייה, ביחסים המורכבים שבין יצירה, אהבה ונאמנות, ובאופן שבו הקשר הזה השפיע על מערכות היחסים האישיות שלה לאורך השנים וגם: למה היא מעולם לא הלכה לפסיכולוג, איך נראית ישראל בעיניה אחרי חיים בברית המועצות וברוסיה, למה היא חושבת שהתיאטרון לעולם לא ימות, וולמה אין לה בעיה לצאת מהצגה באמצע?

צופית גרנט אשת טלוויזיה, יוצרת ומי שהפכה במשך השנים לאחת הדמויות הכי מזוהות עם כאב, חמלה ואנשים שקופים, אבל במהלך הפרק מתברר שהפעם הסיפור הוא קודם כל עליה. על הילדה שגדלה בלי הורים, על האישה שכל החיים ניסתה לבנות לעצמה משפחה, ועל הפחד הגדול שהתחיל ללוות אותה בשנים האחרונות, להפוך לאמא שלה.

השיחה נפתחת במקום הכי אישי. גרנט חוזרת לילדות בלי אבא ואמא נוכחים באמת, לאובדן, לבדידות, ולדרך שבה אספה לעצמה לאורך השנים "משפחות חלופיות". היא מדברת בכנות נדירה על הצורך שלה להציל, לטפל ולהחזיק אחרים, ועל זה שאולי כל חייה ניסתה לבנות לעצמה את הבית שלא היה לה.

בהמשך מגיעה ההתמודדות הבריאותית שטלטלה את חייה בשלוש השנים האחרונות. צופית מספרת על הצנתור שעברה, על הטרשת בעורקים, על מחלת העיניים שכמעט הובילה לעיוורון, ועל הפוסט טראומה שהתפרצה אחרי שנים שבהן הייתה בטוחה שהיא חזקה מהכול. היא מדברת בפתיחות גם על הדיכאון שנכנסה אליו, על ההתנגדות לקחת תרופות, ועל הדרך שבה ניסתה להתמודד לבד, דרך צום, תפילה, אמונה, ספורט ועבודה בלתי פוסקת.

השיחה נוגעת גם בזוגיות שלה עם שולי רנד, בקשר החריג והמורכב עם אברהם טל, ובמשפחה הגדולה והלא שגרתית שהם בנו יחד. גרנט מספרת איך דווקא מתוך הגירושים נוצרה מערכת יחסים חדשה של חברות ומשפחה, ולמה מבחינת הילדים שלה "ההורים לא התגרשו, הם רק עשו שיווי צורה חדש למשפחה".

ובתוך כל זה עולים גם הפחדים שהיא כמעט לא מדברת עליהם בדרך כלל, הפחד להזדקן, הפחד מחוסר רלוונטיות, הקושי להסתכל במראה, והתחושה שאין לה מספיק חמלה כלפי עצמה. לצד כל אלה, היא גם מדברת לראשונה בצורה הרבה יותר ישירה על הסכסוך המתמשך עם מיכל רנד, על השתיקה שלה לאורך השנים, ועל המחיר שהסיפור הזה גובה ממנה ומשולי עד היום.

אוראל צברי מגיע לשיחה עם איתי סגל כאחד האנשים הכי מזוהים היום עם חיקויים וארץ נהדרת, אבל מהר מאוד מתברר שמתחת לצחוקים ולדמויות מסתתר סיפור הרבה יותר אישי, על ילד שלא תמיד הרגיש שייך, שבמשך שנים ניסה להוכיח שהוא מסוגל להצליח, ועל אדם שגם היום, כשהוא כבר אחד הקומיקאים האהובים בישראל, עדיין חי עם פחד שהכול יכול להיעלם ברגע.

השיחה נפתחת במשפחה ובקשר הקרוב מאוד שלו עם ההורים. צברי חוזר לילדות, לשנים שבהן המשפחה עברה לחו"ל, לתחושת הזרות בבלגיה ובצרפת, ולדרך שבה דווקא המעבר הזה עיצב את האישיות שלו ואת הצורך להצחיק כדי להשתלב. הוא מדבר בכנות גם על הפחדים של ההורים שלו מהבחירה במשחק ובבידור, ועל התחושה שההצלחה שלו היום היא גם דרך להחזיר להם ולהוכיח שהילד שכולם דאגו לו הצליח לבנות לעצמו חיים אחרים.

בהמשך עולה גם המסלול שכמעט שינה את חייו לגמרי. אוראל מספר איך כמעט התקבל לעבוד לצד אהוד יערי בחדשות, איך עבד במשרד הביטחון עם משכורת ותנאים מסודרים, ולמה בכל זאת החליט לעזוב הכול בשביל לנסות להגשים חלום שאף אחד לא הבטיח שיצליח. משם הם מגיעים גם לרגע שבו החלום הזה באמת התגשם, הכניסה לארץ נהדרת והתחושה של ילד שצפה בתוכנית מהקהל והפך פתאום לחלק מהקאסט.

השיחה נוגעת גם במשקל ובדימוי הגוף שלו, אבל לא ממקום של בדיחות. צברי מדבר בפתיחות על הפחד הבריאותי, על ההתלבטות סביב זריקות הרזיה, על היחס של הסביבה לאנשים שמנים, ועל זה שהמשקל שלו גם הפך לאורך השנים לחלק מהזהות והייחוד המקצועי שלו. לצד זה הוא מדבר גם על זוגיות, על הקשר עם סיוון, על האבהות הטרייה ועל החיים שהשתנו מאז שנולד הבן שלהם אדם.

השחקנית חני פירסטנברג מגיעה לשיחה אינטימית וחשופה בפודקאסט של איתי סגל. בשיחה היא מספרת על ההחלטה לחזור לישראל כדי לגלם את סאלי בולס במחזמר "קברט" בקאמרי , על הגעגועים לסבתה , והזיכרונות מהפריצה הגדולה עם השיר "דרכנו". חני משתפת בפתיחות על החיים בניו יורק , המעברים המקצועיים בין ישראל לארה"ב , הזוגיות הטרייה בפורטוגל והשינוי המשמעותי שעברה כשהפסיקה לעשן קנאביס בגיל 40. שיחה על אגו, אימהות, והצורך התמידי לצאת מאזור הנוחות.

מאור זגורי מגיע, לראשונה, להתראיין בפודקסט והוא עושה זאת כדי לסכם את העונה של ״זגורי אימפריה״, סדרה שעבורו היא מפעל חיים ועבור הטלויזיה שלנו היא סוג של ציון דרך. בעיניו ״לחשוב שאתה צודק, זאת הדרך המהירה לטיפשות״, אז הוא תמיד מפקפק בזה. בשיחה עם איתי סגל הוא מספר למי הצביע בחמשת מערכות הבחירות האחרונות שבהן לא חזר על אף מפלגה פעמיים. נזכר בפעם שבה עצרה אותו אישה בדיזינגוף סנטר ושאלה אותו למה הוא שונא אשכנזים. המשימה לעשות את ״זגורי אימפריה״ בלי משה איבגי שאותו הוא מגדיר ״דמות מאוד משמעותית בחיים שלי״ והצורך שיאהבו אותו ״אני גם מתגרה באהבה הזאת״.

וגם: על מה היא עדיין רב עם אשתו חן אמסלם ולמה הוא ממליץ לכולם על טיפול זוגי?

ענת עצמון מגיעה לשיחה עם איתי סגל כשמאחוריה עשרות שנים של קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה ותיאטרון, אבל מהר מאוד מתברר שהפרק הזה לא נשאר רק בתחנות המוכרות של הקריירה שלה. בתוך ימים של חרדה, אזעקות וחוסר ודאות, עצמון מדברת בכנות על הסטרס שהיא סוחבת בגוף, על הדאגה לילדים, ועל התחושה שהחיים כאן נעשו קשים, רגשית ופיזית, כמעט בכל רגע.

השיחה נפתחת במקום הכי אישי, במשפחה. הקשר היומיומי והצמוד עם אביה בן ה 96, הקרבה הגדולה לשני הבנים שלה, והאמונה שמשפחה היא לא רק מסגרת אלא דרך חיים. מתוך המקום הזה היא מדברת גם על חרדה, על דאגה, ועל הקושי לשחרר באמת, גם כשהילדים כבר מזמן גדלו.

בהמשך היא חוזרת לרגעים שבהם גילתה את עצמה, כנערה, כאישה וכשחקנית, אבל בלי להיסחף לנוסטלגיה. עצמון מדברת על הפער בין הדימוי הציבורי שנדבק בה במשך השנים לבין התחושה הפנימית שלה, ועל זה שגם היום, אחרי כל מה שעשתה, היא עדיין מרגישה שיש לה מה להוכיח. לא רק כמי שהייתה סמל של תקופה, אלא קודם כל כשחקנית שרוצה תפקידים גדולים, מורכבים ומפתיעים.

היא מדברת על מה שעוד לא הוגשם, על הרצון לחזור לבמה בעוצמה, ועל התחושה שהדרך עוד לא נגמרה. דווקא מתוך קריירה ארוכה ומגוונת, היא נשמעת כמו מישהי שעדיין נמצאת בתחילת המסע.

ובתוך כל זה עולה גם תפיסת העולם המאוד ברורה שלה על אהבה ועל זוגיות. דרך הסיפור על הקשר עם דני סנדרסון ועל החיים בפרק ב', היא מדברת על תקשורת, קבלה, בשלות ועל ההבנה שהבסיס לקשר הוא לא ציפיות, אלא היכולת לדבר ולהקשיב.