מנשה נוי מגיע לשיחה עם איתי סגל כאחד השחקנים הבולטים והמשפיעים בתרבות הישראלית, אמן שנע לאורך שנים בין במה, טלוויזיה וקולנוע, ושומר בעקביות על קול ייחודי ולא מתפשר. הוא מתבונן על הקריירה שלו בלי פוזה ובלי נוסטלגיה מיותרת, ומסרב להתמסר לאשליה של כוח או נוחות.השיחה נפתחת ביחסים המורכבים עם אביו, בדמות שקטה ומרוחקת, ובפערים שהתבהרו לו באמת רק אחרי מותו. נוי מדבר על הורות אחרת שבחר לעצמו, כתגובה לדור של מהגרים ששרדו לפני שלמדו להיות קשובים, ועל ההחלטה להיות אב נוכח גם במחיר של ויתורים מקצועיים .משם הם עוברים לעיסוק ארוך ביצירה ובבחירות האמנותיות שלו. נוי מסביר למה הוא חוזר שוב ושוב לתיאטרון הפרינג’, לתפקידים שלא מבטיחים קופה אלא מצליחים להביא אמת לבמה ומספר למה הרגיש שחיקה עמוקה בתיאטרון הרפרטוארי. הוא משתף בחוויה של הופעה בפריז מול קהל מלא, ובאפשרות לעשות אמנות מחוץ למרוץ המתיש, בלי להישחק עד הסוף.חלק משמעותי בשיחה מוקדש גם ל חמישייה הקאמרית, התופעה התרבותית שהפכה לנקודת ציון בטלוויזיה הישראלית. נוי מדבר על העבודה הקבוצתית, על החופש והאחריות, ועל הקשר הקרוב עם רמי הויברגר, קשר שנשען על חברות, חדות מחשבתית והבנה עמוקה של קומדיה שמצליחה להיות מצחיקה וכואבת בו זמנית.הפרק נוגע גם בפוליטיקה ובזיכרון השואה, דרך התפקיד שלו בהצגה החדשה העוסקת במשפט אייכמן, ובתחושה שהשיח המוסרי בישראל נשחק. נוי מדבר על האחריות של אמנים, על הפחד מהוצאה מהקשר, ועל ההתעקשות להחזיק עמדה גם כשהיא לא פופולרית.ולסיום הוא משתף מה סוד קסם היחסים עם אשתו קרן מור.

לרכישת מוצרי מכבי פארם לחצו על הקישור https://maccabipharm.maccabi4u.co.il/?utm_source=allin&utm_campaign=MaccabiPharmOnline

בפרק הזה רון קופמן מדבר לא כמו הפרשן שכולם מכירים, אלא כאדם שנאלץ להתמודד עם גבולות, עם פחד ועם שאלות שלא עולות בשידור.על חיים שמונע מצורך עמוק באישור, ממאבקים פנימיים ומרגעים שבהם הגוף והחיים עצרו אותו בכוח.

 השיחה נכנסת ישירות לאופן שבו הכעס ניהל את חייו הוא מספר איך טון תקיף וצעקני הפך עם השנים לשפה מקצועית וגם למנגנון הגנה, כזה שעוזר לו להחזיק שליטה אבל מרחיק ממנו אנשים. הוא מספר על זוגיות שלו ששם ומול הילדים הוא מרשה לעצמו להיות רך, על בחירה מודעות לצמצם מעגל חברים, ועל ההבנה שחבר אמיתי הוא מי שמופיע כשאין שליטה וכשצריך עזרה.

חלק מרכזי בפרק מוקדש לאשפוז הארוך שעבר. קופמן מתאר ימים ולילות במחלקה, את הגוף שמפסיק לציית, את התלות המלאה בצוותים, ואת התחושה הקשה של אדם שרגיל לשלוט ופתאום צריך לבקש עזרה כדי לקום מהמיטה. הוא מדבר על ההתמכרות למורפיום ועל הצורך להעביר את עצמו גמילה מחדש ועל המקומות שבהם הבין עד כמה הוא לבד בתוך המערכת לצד ההערכה הגדולה שלולרופאים ולאחיות.

הוא מדבר על פוליטיקה, על חוסר אמון עמוק במערכת, על הבחירה לא להצביע, ועל תחושת ניתוק מהשיח הציבורי. בתוך זה עולה גם סיפור כואב על עזיבת הילדים את הארץ, על ההבנה שהוא הפסיד במאבק להשאיר אותם כאן, ועל ההחלטה לא למנוע מהם עתיד אחר גם כשהמחיר האישי כבד

 לרכישת מוצרי מיקוליביה לחצו כאן

https://mycolivia.co.il/product-category/סדרות/תמיכה-עצבית/?utm_source=all_in_podcast&utm_medium=story&utm_campaign=best_seller_sales

לרכישת מוצרי מכבי פארם לחצו על הקישור

https://maccabipharm.maccabi4u.co.il/?utm_source=allin&utm_campaign=MaccabiPharmOnline

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

נעם סמל מגיע לשיחה עם איתי סגל כאחד האנשים שעיצבו את הבמה הציבורית בישראל מבפנים. עם עשרות שנים של עשייה בתיאטרון הציבורי, הוא מתבונן בתרבות הישראלית ממקום של ניסיון עמוק ומעורבות אישי לאורך עשרות שנים בתיאטרון הציבורי הוא היה צריך לקבל החלטות, לעמוד מול לחצים, ולבחור שוב ושוב אם ללכת עם הזרם או להתעקש לשים מראה מול הקהל, גם כשההשתקפות לא נוחה.

השיחה נעה על הציר שבין תיאטרון לפוליטיקה ובין אומץ לפחד. היא עוסקת גם בשאלת החופש האמנותי, בלחצים שמופעלים מבפנים ומבחוץ, ובפער שבין הרצון לומר אמת לבין הפחד מהמחיר, על מחזאות פוליטית שנעלמה כמעט לגמרי, ועל השאלה מי מוכן היום לקחת סיכון אמיתי על במה ציבורית. הוא מדבר גם על הקהל, על האחריות כלפיו, ועל הפער שבין מה שאנשים רוצים לראות לבין מה שצריך להיאמר.

מתוך השיחה על תרבות עולה גם סיפור חיים של ניהול, של שותפויות ושל ריבים. הקשר הארוך והמורכב עם עמרי ניצן מקבל מקום לא כאגדה אלא כעבודה יומיומית של מחלוקת, ויתור, והבנה שתיאטרון הוא קודם כל אנשים. בתוך זה סמל מדבר גם על הצורך בהכרה, על הרצון שיגידו לו שעשה טוב, ועל המחיר האישי של חיים שבהם העבודה תמיד נוכחת.

ברגע מסוים השיחה מאטה. נעם מדבר על אשתו נאוה, על האובדן, על מוות שלא משאיר זמן להיפרד,

ועל האופן שבו המתים לא באמת נעלמים אלא ממשיכים ללכת איתנו.

לא כזיכרון דרמטי, אלא כחלק שקט מהיום יום

לרכישת מוצרי מכבי פארם לחצו על הקישור: https://maccabipharm.maccabi4u.co.il/?utm_source=allin&utm_campaign=MaccabiPharmOnline

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

נועה רוטמן מגיעה לשיחה עם איתי סגל אחרי שנה שלמה בניו יורק. היא מדברת בגלוי על ההחלטה לעזוב את ישראל עם המשפחה, על הצורך לצאת מהמציאות הישראלית, ועל איך המרחק איפשר לה להסתכל על הבית שלה עם סליחה, גאווה ולב כבד.

נועה מדברת על סבתה לאה רבין ״בישלה לבד ל100 איש, אין השוואה להיום״, היא מספרת על המעבר שלה מפרקליטות במחוז תל אביב לכתיבה לטלוויזיה, ועל גלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה היום, שהייתה הממונה שלה אז. כשנועה עזבה לטובת הכתיבה היא אמרה לה: ״פה יש לך מסלול, יכול להיות שלא תהיי כלום״. שנים אחר כך הן התפייסו, והיום נועה מדברת עליה בהערצה ״אין זיכוי הרבים כמו מה שגלי בהרב מיארה עוברת בשנים האחרונות, שרק תהיה לנו בריאה״, על האקלים הפוליטי של היום ״אני הספוילר…אני משפחת קורבן של מחבל יהודי״. 

היא מגדירה את עצמה כ"אופטימית חסרת תרופה", קוראת לאזרחים לקחת אחריות ולא להשלים עם הייאוש.

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

פאולה מגיעה לשיחה איתי סגל ומדברת בכנות על הדרך הארוכה שעשתה מהצורך להיות אהובה ומקובלת, אל המקום שבו היא מרשה לעצמה להגיד לא, להציב גבולות, ולא להתנצל על מי שהיא. היא מספרת על השנים שבהן ניסתה להתאים את עצמה לסביבה, על הפחד לאכזב, ועל המחיר האישי של חיים שמנוהלים מתוך ריצוי.

הם מדברים על זוגיות על הורות ובחלוקת תפקידים בתוך הבית. פאולה מדברת על המתח שבין קריירה לנוכחות בבית, על רגשות אשם, ועל ההבנה שאין מודל אחד נכון לאימהות או לשותפות זוגית. היא משתפת באיך שיח פתוח, גם כשהוא לא נוח, הפך לכלי מרכזי בחיים שלה.

השיחה מתרחבת למצב הפוליטי והחברתי בישראל. פאולה מדברת בגלוי על תחושת השחיקה, על הפחדים לעתיד הילדים, ועל הרגע שבו הבינה שהיא ובני משפחתה כבר לא מרגישים בבית. היא מספרת על ההחלטה הקשה לעזוב את הארץ, לא כבריחה אלא כהתמודדות, ועל המחיר הרגשי של לעקור חיים שלמים ממקום מוכר.

מתוך העזיבה עולה גם סיפור של בנייה מחדש. פאולה מדברת על הצורך להמציא את עצמה במדינה אחרת, בלי הזהויות הישנות ובלי הקהל שמכיר אותה, ועל האומץ להתחיל מחדש בגיל שבו מצפים ממך כבר לדעת מי את. היא מתארת את החופש וגם את הבדידות, את הפחד לצד ההתרגשות, ואת הבחירה להישאר נאמנה לערכים שלה גם כשהקרקע משתנה.

לפרטים נוספים על הצ'ק אפ של מנורה מבטחים לחצו כאן https://apps.menoramivt.co.il/CheckUp/SignIn.aspx?Mode=2&token=8374-329847-234872-456456&utm_source=all_in&utm_medium=all_in&utm_campaign=all_in

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

דן אריאלי מגיע לשיחה עם איתי סגל בתקופה שבה המציאות הישראלית והעולמית מאלצת אותו לחשוב מחדש על טבע האדם, על רוע, על אמפתיה ועל הגבול הדק שבין תקווה לייאוש. דן מדבר בכנות על כמה קל להניע אנשים לשנאה, על ההתרגלות למציאות אלימה, ועל התחושה שהשנים האחרונות חשפו צדדים אנושיים שלא רצינו להכיר.

השיחה נוגעת בצד יותר אישי של דן כאשר הוא משתף באובדן אמא שלו ובאופן שבו המוות שלה שינה את ההבנה שלו לגבי משמעות, זמן וסדרי עדיפויות ואיך הוא השתלב עם מחקר שהוא בדיוק סיים לערוך באותם ימים על סוף החיים ומה נחשב מוות בכבוד ,החוויה האישית גרמה לנו להבין את הפער בין ידע מחקרי לבין לחוות אובדן על בשרך ועל העובדה שאנחנו כמעט לא מדברים על מוות למרות שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ועל איך אובדן מכריח אותנו להתבונן מחדש במה שחשוב באמת.

בהמשך הפרק השיחה נוגעת ביוקר המחיה בישראל לא רק כבעיה כלכלית אלא כמצב תודעתי. אריאלי מסביר למה כולנו מבינים שיוקר המחיה פוגע בנו, ולמה בכל זאת רובנו משלימים איתו. הוא מדבר על חוסר אונים נרכש, על האופן שבו הוא מחלחל לחיים האישיים, לבריאות וליחסים, ועל המחיר של חיים בתחושה שאין באמת אפשרות להזיז משהו.

הם נוגעים גם בבינה מלאכותית ובמקום שלה בחיינו. לא כאיום עתידני אלא ככוח שכבר מעצב את קבלת ההחלטות שלנו, את מערכות היחסים ואת הדרך שבה אנחנו מבינים אמת, אחריות ומשמעות. אריאלי מעלה שאלות על אמון, על מוסר, ועל מה קורה כשאנחנו מתחילים להפקיד שיקול דעת אנושי בידי אלגוריתמים.

לפרטים נוספים על הצ'ק אפ של מנורה מבטחים לחצו 

כאן

 https://apps.menoramivt.co.il/CheckUp/SignIn.aspx?Mode=2&token=8374-329847-234872-456456&utm_source=all_in&utm_medium=all_in&utm_campaign=all_in

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

בשנים האחרונות עומר מילר שאנחנו רואים באינסטגרם הוא לא מי שהוא היה פעם, החיים הרגועים במושב השינויים והדגש על תזונה בריאה ללא תחליפים ותוספים ההתמסרות המוחלטת להורות, גרמה ללא מעט אנשים להרים גבה ולתהות "על מי הוא מנסה לעבוד" אבל בשיחה פתוחה עם איתי סגל עומר מספר על הרגע שבו הבין שהחיים שבנה כבר לא מתאימים לו. שף מצליח, בעל רשת מסעדות, דמות מוכרת ואהובה, שבשיא ההצלחה גילה שהוא רחוק מאוד מעצמו ומאיך שהוא היה רוצה לראות את עצמו.

כשהוא מתאר את השנים בתל אביב, החיים של הרעש, הכסף, האגו ופרסום, ולתחושה מתמשכת של חוסר שקט, חרדה ועייפות נפשית. עומר מתאר בכנות איך הפך לדמות שהוא עצמו לא אהב, איך התאהב בפרסונה שיצר, ואיך לאט לאט איבד קשר עם מי שהוא באמת רצה להיות. מה שהוביל להחלטה הדרמטית , בתקופה שבה נולדו התאומים ופרצה הקורונה, והכול התחבר למשבר זהות עמוק. הוא מספר על ההחלטה למכור את העסקים, לעזוב את תל אביב, ולעבור עם המשפחה למושב. לא כבריחה, אלא כניסיון אמיתי להציל את עצמו ואת המשפחה והקשר שלו.

עומר מספר על החיים החדשים. על השקט שהפך להתמכרות, על שינוי תזונתי שהוביל לשינוי תפיסתי רחב יותר, ועל לקיחת אחריות מלאה על הגוף, על הזמן ועל הבחירות היומיומיות. עומר מדבר גם על המחיר הכלכלי של הבחירות שלו, על ויתור מודע על פרנסה קלה ועל הרצון להתפרנס רק מדברים שהוא באמת מאמין בהם, וגם על הורות, הבחירה שלו להיות נוכח באמת בחיי הילדים, ולתובנות כואבות שהגיעו אחרי השבעה באוקטובר על שבריריות החיים ועל מה שבאמת חשוב. 

ובין כל אלה עולה מסר אחד שחוזר שוב ושוב. שינוי הוא אפשרי. לא חייבים להפוך את החיים מהקצה אל הקצה, אבל חייבים להסכים לשאול בכנות מי אנחנו, ומה כבר לא משרת אותנו.

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

בגיל 85, ורדה רזיאל זקונט מגיעה לשיחה עם איתי סגל עדיין חדה ובהחלט לא פראיירית, אחרי יותר משישה עשורים של טיפול, כתיבה והקשבה לאנשים, היא מדברת על הדרך שבה בעיות של אחרים פחות שונות משלנו ממה שנדמה לנו, ועל השאלות שחוזרות שוב ושוב בכל גיל: מי אני בעולם, את מי אני אוהבת, ומי אוהב אותי.

היא חוזרת להתחלה, לטיפול הפסיכולוגי הראשון שלה בשנות החמישים, לימים שבהם טיפול נחשב משהו מביך ושמור ל״משוגעים״, ולבחירה להפוך את ההקשבה למקצוע ולזהות. ורדה מדברת על היכולת להגיד את עצמה בלי מניפולציה, על כך שמעולם לא ניסתה להיות נחשקת או לרדוף אחרי אהבה, ועל איך דווקא הישירות הזו הפכה אותה לדמות ציבורית כל כך מזוהה.

היא מדברת גם על המורשת הציבורית שלה, על המשפט ״תזרקי אותו״ שהפך לסמל, על הכעס שהיה בה פעם מול הדימוי הזה, ועל ההשלמה המאוחרת עם כך שזו לא קריאה לנטישה אלא קריאה לחיים. בתוך זה היא מדברת גם על זקנה, על הגוף שמשתנה, על פחדים, ועל היכולת למצוא נחמה דווקא בדברים הפשוטים ובין כל אלו עולה גם החלום שעדיין מחכה: ספר חושפני שכתבה ולא העזה לפרסם, מתוך פחד שהוא חשוף מדי. ורדה מספרת למה גם בגיל 85 יש עוד דברים שלא נאמרו, ואיך כל עוד יש שאלה פתוחה, יש חיים.

לפרטים נוספים על הצ'ק אפ של מנורה מבטחים לחצו כאן https://apps.menoramivt.co.il/CheckUp/SignIn.aspx?Mode=2&token=8374-329847-234872-456456&utm_source=all_in&utm_medium=all_in&utm_campaign=all_in

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

אחרי שלושה עשורים שבהם המסעדה שלהן הפכה למוסד תרבותי, הן מדברות על החיים מאחורי המטבח, על השותפות שנולדה כמעט במקרה, ועל מה צריך כדי להחזיק קשר יצירתי, עסקי ורגשי לאורך זמן.

השיחה הולכת למקום הכי חשוף בקשר ביניהן: טיפול זוגי שנעשה לא בין בני זוג אלא בין שתי נשים שבנו יחד יצירה. הן מספרות על רגעי העייפות, על ההחלטה לסגור לסגור, על השותפות שמחזיקה קושי והומור וגם הרבה רגעים של שתיקה. ועל ההבנה שהמסעדה הייתה ישות בפני עצמה, שדרשה טיפול כמו כל קשר ארוך ומורכב.

אורנה ואלה גם נוגעת גם בתפיסה הקולינרית שהפכה אותן לשם דבר. הן מדברות על האינטואיציה שבישול, על טעויות שהובילו למנות קלאסיות ואיך זה אנשים לא מצליחים לשחזר בבית מתכון שנראה כל כך פשוט על הנייר? על עשרות גברים ונשים שבחרו לצאת מהארון דווקא אצלן, וההבנה שהמסעדה הייתה הרבה יותר מצלחות, מתפריטים ומעיצוב. היא הייתה מרחב שמאפשר לאנשים להיות מי שהם.

בהמשך הן מדברות על הסרט התיעודי של הבמאי תומר היימן שעקף כל צפייה, על ההלם שחשו כשראו את עצמן על המסך מדי קרוב, ועל האנשים שיצאו מהסרט ובכו בלי שאי פעם אכלו אצלן. בסוף הן מדברות על החיים שאחרי הסגירה. על קדרות, על תהליכי היצירה שפתאום מתגלגלים לגוף ולחומר, על בישול ביתי שלא חייב להרשים אף אחד, ועל הכוח שבפרידה. לא סגירה טראגית, אלא שינוי צורה של משהו שלא נעלם אלא פשוט חי עכשיו אחרת.

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

בת חן סבג מגיעה לשיחה עם איתי סגל וחושפת את מי שהיא באמת: ילדה שגדלה מהר מדי, אישה שמנסה לבנות את עצמה מחדש ויוצרת שמבקשת להחזיק בשליטה בעולם שמטלטל אותה בלי הפסקה. בת חן חוזרת לילדות שהרגישה בה בת ארבעים בגוף של בת שתים עשרה, ולמערכות יחסים שבהן פחדה להיות כלואה ולכן למדה לברוח עוד לפני שהתחילה.

השיחה נוגעת ברגע שבו הכתיבה הצילה אותה והפכה לעוגן שמחזיק אותה במקום. היא מספרת על הצורך לכתוב לעצמה תפקידים שאף אחד לא נתן לה, על הדמויות שחיות במקומה את הבלגן שהיא לא מרשה לעצמה לגעת בו בחיים, ועל היכולת לפרוק על הדף את מה שלא יוצא בקול רם.

הם מדברים גם על עולמות הרוחניות, הריטריטים והחיפוש אחרי הארה, אל ההשראה ל"הרטריט" ההצגה החדשה שלה בקאמרי, והמתח שבין אמת לבין מה שאתה מספר על עצמך. בת חן מדברת גם על הבחירה שלא להיות אמא בשלב הזה של חייה, בחירה שהובילה אותה להקפיא ביציות לא מתוך לחץ אלא בשביל השקט הפנימי. היא מתעכבת על הלחץ החברתי שנשים צעירות גדלות בו בישראל ועל החשיבות של ללמד ילדים ובני נוער לזהות מערכות יחסים רעילות עוד לפני שמלמדים אותם אנטומיה בסיסית.

ובין כל אלו עולה גם שיחה על זהות ומיניות, על הרצף שכל אחד נמצא עליו, על הצורך בהתאהבות עמוקה כדי להרגיש משהו, ועל הפחדים שמקיפים כל קשר חדש.

לפרטים נוספים על הצ'ק אפ של מנורה מבטחים לחצו כאן https://apps.menoramivt.co.il/CheckUp/SignIn.aspx?Mode=2&token=8374-329847-234872-456456&utm_source=all_in&utm_medium=all_in&utm_campaign=all_in

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.