הרב משה צבי נריה (מנקין; 1913–1995) מכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות" והיה דמות מכוננת ו"מגדלור להשראה" בעיצוב פניה של הציונות הדתית ומדינת ישראל. מורשתו היא סינתזה ייחודית שהפכה חינוך אישי למנוע של בניין אומה.

תולדות חיים והתעצבות רוחנית

מוצא ועלייה: הרב נריה נולד בלודז', האימפריה הרוסית (כיום פולין) בכ"א בשבט ה'תרע"ג (29 בינואר 1913). הוא למד תורה במינסק ובשקלוב, ובגיל 17 (1930) עלה לבדו לארץ ישראל, צעד שביטא את החיבור העמוק בין תורה, עם וארץ.

רבותיו: עלייתו התאפשרה לאחר שהרב אברהם יצחק הכהן קוק סייע לו בהשגת סרטיפיקט. עם הגעתו, נקשר הרב נריה לראי"ה קוק והפך לתלמידו המובהק בישיבת "מרכז הרב". קרבה זו הטביעה בו חותם רוחני עמוק והיוותה תשתית אידיאולוגית לכל פועלו. הוא למד גם אצל הרב יעקב משה חרל"פ.

הכינוי "נריה": הוא שימש בתחילה ככתב בעיתון "היסוד". בשל פעילותו בתנועת בני עקיבא, שלא הייתה לרוחו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, נהג הרב משה צבי לכתוב ולהרצות תחת שם העט "נריה" (על פי הפסוק "נר ה' נשמת אדם"), ולימים עיברת את שמו באופן רשמי.

השותפות: רעייתו, הרבנית רחל נריה, הייתה שותפה מלאה לחזון ולדרך, וסייעה לו במסירות רבה. היא עצמה הייתה אשת חינוך ופורצת דרך שעסקה בקליטת עולים וכתבה ספרים על קדושת הבית היהודי.

מפעל חייו ומנהיגותו (המהפכן)

ייסוד ישיבות בני עקיבא: בשנת 1939 (חשוון ת"ש) ייסד הרב נריה את ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, שהייתה ישיבת בני עקיבא הראשונה והפכה ל"אם ישיבות בני עקיבא". הקמתה נבעה ממסקנתו כי רק "העמקה וביצור של לימוד התורה" יוכלו לבלום את סחף החילוניות. ישיבה זו הייתה מענה ישיר לחורבן מרכזי התורה באירופה, והלימוד בה נתפס כמעשה התרסה נגד הנאציזם וזיכרון חי לקדושים.

היחס לחינוך חול: הרב נריה ראה את ישיבת כפר הרא"ה כמקום שילוב של עבודת אדמה ולימודי קודש. הוא התנגד בתוקף להכנסת לימודי חול כלליים לישיבה, ואף התבטא כי "יצמחו לי שערות על כף היד לפני שילמדו לימודי חול בישיבה", אך בדיעבד השלים עם מהלך זה עקב דרישת ההורים ועידוד שותפו לראשות הישיבה, הרב אברהם צוקרמן.

המנהיגות האישית ("שפת החסד"): סוד כוחו של הרב נריה נבע מ"שפת החסד" או "שפת החסידות" שלו. הוא דגל בגישת "המחנך כהורה", תובענית להשקעה רגשית טוטאלית, שבה המחנך רואה את תלמידיו "כאילו הם בניו". הוא היה ידוע בדוגמה האישית ובכך שמעשיו היו מרובים מחוכמתו. צבי צויבל, תלמידו ומנכ"ל הישיבה לשעבר, סיפר כי הרב נריה נסע בטרמפים בגשם שוטף כדי להשתתף בבר המצווה של בנו של סנדלר פשוט בכפר, כדי לראות את "האנשים הקטנים ביותר".

מהפכן ומפיץ תורה: הוא לא ניהל מלמעלה, אלא פעל כ"מהפכן" שפיזר את תלמידיו המוכשרים להקים ישיבות בכל רחבי הארץ מתוך מחשבה אסטרטגית להפיץ תורה ולחזק את הפריפריה. הוא גם השתמש בניגון, בריקוד ובשירה ככלי חינוכי עוצמתי, ו"גייר" מנגינות קיימות, ואף חיבר את המנון חטיבה 7.

תפיסתו כלפי השואה והגבורה

עיצוב הזיכרון: הרב נריה טען כי "בלא תודעת הגלות, שטחית תודעת הגאולה", מתוך אמונה כי הבנה עמוקה של הגאולה תלויה בהפנמה מלאה של החורבן.

גבורה שבגבורה: הוא התנגד להערצה בלעדית של המרד המזוין כביטוי היחיד לגבורה. הוא טבע את המונח "גבורה שבגבורה" לתיאור גבורתם של המוני היהודים שבחרו "בקידוש החיים" ובהפגנת עזרה הדדית ושמירת "צלם אנוש" גם בתנאים הבלתי אפשריים.

תפקידים ציבוריים ופרישה

חבר כנסת: כיהן כחבר הכנסת בכנסת השביעית מטעם המפד"ל (1969–1974).

פרסים: זכה בפרס ישראל לשנת תשל"ח (1978) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

התבטאות על הפוליטיקה: כשפרש מהכנסת, אמר שהייתה זו טעות שבכלל נכנס, משום שבכנסת "אי אפשר שלא ללכלך את הידיים".

מילים אחרונות: הרב נריה נפטר בי"ט בכסלו ה'תשנ"ו (1995). מילותיו האחרונות היו בקשת קדושה: "תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה... קדושה אני מבקש. קודש קודשים אני מבקש".