הרב עוסק בהשגחה ובביטחון, ומשווה בין כמה גישות – רמב"ם, ר' בחיי והחזון איש.

מרכזיות הייחוד ביהדות והנגדתו לתפיסות של ריבוי ומשמעויותיהן. הרב עוסק בייחוד שקיים ביחס לאדם – מה הופכו לאחד? עוד דן הרב ביחס שבין השפה לעצמים. נוסף על כך, דיון על שינויים ברוחות הזמן והשפעתם על התפיסה הדתית.

הרב עוסק בתשובה אצל ר' בחיי ואצל הוגים נוספים – ראשונים ואחרונים.

חשבון הנפש אצל ר' בחיי, והדבקות כחוסר רפלקציה. על האמונה כחווית חיים, כהכרעה וכקבלת עול.

על דרך החכמים לפי ר' בחיי והרמב"ם, ולעומתה על דרך החסיד. עוד משווה הרב בין ענווה לשפלות רוח, וכן עוסק בהגבלות של בעל ההגדרה העצמית לעומת הקב"ה חסר ההגדרה.

כניעת האדם והענווה כשורש למידות רבות, אך דווקא כשנובעות מהכרה עצמית. מכך מגיע לדרך התנהלות החכמים – דרך שכלית, בינונית.

המשך העיסוק בפרישות, וכיצד תנבע דווקא מהמניעים הנכונים – מאהבת ה' ולא משנאת העולם.

פרישות מזוייפת, מתוך חוסר הצלחה בעולם או חוסר יכולת ליהנות ממנו. הבעייתיות בפרישות ע"פ הראשונים. הפרישות הקיצונית ברבינו בחיי. הנימוק של רבינו בחיי להגבלת הפרישות – יישוב העולם. תפקיד התורה בדרך לפרישות (רבינו בחיי ואדמוה"ז), והחזרה אל העולם הזה.

היחס בין הגזירה הא-לוקית לבחירה האנושית. הרב מסביר גם את המתעצב לאורה של תודעה זו, וכן מדבר על האמונה כמכניסת הא-לוקי למציאות.

כל התנועות תלויות ברצון הא-להי, חוץ מהבחירה בין טוב לרע. פעולת הבחירה העצמית כחיבור לרוחניות. ההבדל בין רבינו בחיי לחסידים, שבענייני הקדושה העדיפו לא לחכות שה' יבחר, אלא שזה יבוא מהאדם. הביטחון כשלימות האדם, מנימוקים של תועלת (בניגוד לשאר הראשונים שנטו להוכחות תיאולוגיות).