הרב שג"ר מציג סתירה לכאורה ברמב"ם באופן שבו נכון לגשת לפרשנות המקרא. הרב מביא את דבריו של שפינוזה שתקף את הרמב"ם על שיטתו, מציג ראיות בדבר טעותו של שפינוזה בהבנת הרמב"ם, ומסביר את המתודה של הרמב"ם על-פיה הקריטריון לאינטרפרטציה נובע מתוך ההקשר והמגמה הכללית של הדברים. מתוך כך הרב דן בשתי רמות המתקיימות בתוך הטקסט – רמה של 'דיברה תורה כלשון בני אדם' ורמה גבוהה יותר של פרשנות פילוסופית.

הרב שג"ר פורס את תפיסת הרמב"ם ביחס לרע – מתוך היותו אגבי ונספח לעצם היות העולם חומרי. כתוצאה מכך מקבל האדם אחריות מוחלטת על התנהלותו בתוך העולם החומרי ועל הסבל והרע המוטל לפתחו שלו. בסוף השיעור מביא הרב את תפיסת הרמב"ם את החסד בעולם החומרי.

ניתוח מעמיק של שיטת הרע של הרמב"ם וגישות נוספות. בעיקרן מוצגות שתי שיטות עיקריות – הרע כמציאות אגבית, לא עצמית, הנספחת ותוצאה בלתי נמנעת של עצם החומר – שיטת הרמב"ם, לעומת גישות אחרות בתוכן מובא הרב קוק בשתי מקורות שונים וסותרים לכאורה – בהן הרע הוא עצמי ומכוון, בריאה העומדת כיש בפני עצמה, אך גם כזו המתבטלת ולא קיימת בכלל בראייה הכללית.

עיון בפרקים כ' וכ"א: היכולת להגיד אמירה מוחלטת, למרות ש'נמצא ולא במציאות', כאמירה פוזיטיבית. נקודה שנייה – השלילה ככוללת בתוכה את המוחלטיות. נקודה שלישית – ההתנסות הבלתי אמצעית של האדם בעצמותיות.

הרמב"ם מגדיר את הידיעה האלוקית באופן שהוא גם פוזיטיבי וגם לא ניתן להגדרה בכלים המוכרים לנו. כלומר, הידיעה האלוקית היא ידיעה עצמותית אך ככזו היא לא ניתנת להגדרה כ'ידיעה' המוכרת לנו.

הרב שג"ר מציג סתירה בתפיסת הרמב"ם ביחס לידיעה – בין ידיעה החומר על פרטיו לבין ידיעת החוקיות של החומר בלא שהיא כוללת את הפרטים. האפשרויות השונות הצומחות מן הסתירה, וניסיון ליישוב מתוך דווקאיות הסתירה – כניסיון להגיד משהו חיובי על הידיעה, תפיסה ממשית בידיעה האלוקית, אך כפרדוקס – ידיעה יחד עם אי-ידיעתנו את ידיעתו.

הקושיות ביחס להשגחה האלוקית – שאלת התיאודיציאה – איך אפשר להאמין בצדק האלוקי כשיש רע בעולם. הרמב"ם נותן שני הסברים לרע בעולם – הסבר חברתי והסבר מתוך החומר שטבעו להיפסד.

הקושיה ביחס לידיעה איך האלוקים שמעל ומחוץ לטבע יכול לדעת את הטבע – איך השלם יכול לדעת את החלקי והמוגבל.

הויכוח של הרמב"ם עם הפילוסופים ביחס לשאלת ההשגחה. הרמב"ם תוקף את הפילוסופים הן במישור הדתי והן במישור הפילוסופי (עצם שאלת ההשגחה). התפיסה של הרמב"ם את ההשגחה כהידבקות בשכל, הרחבת התודעה האלוקית.

המשך הדיון בתפיסת הרמב"ם את ההשגחה.

השגחה כמציאות אימננטית, והתגלותה דרך התודעה האנושית. תודעה שלמה וגבוהה יותר היא הופעה של דביקות, וממילא תפיסת השגחה גבוהה יותר והבנת המציאות באופן שמתגלה כמושגח יותר.