הסיפור של היום הומצא עבור ילדה מתוקה בשם כליל, שביקשה סיפור על רקדנית ורקדן בארץ האהבה ושתיהיה שם גם מכשפה רעה שרוצה לסגור את ארץ האהבה לכל החיים ולהציק לרקדן ולרקדנית אבל היא לא מצליחה.

תודה כליל! ❤️

תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:

https://www.instagram.com/kaden_and_tommy

לערוץ היוטיוב שלנו:

https://youtube.com/@kaden_tommy?si=02k5I9pGRLervSkU

לבקשות לסיפורים וליצירת קשר:

https://linktr.ee/Kaden_and_Tommy

הסיפור כפי שיצא מהבוט:

בעמק נסתר מעבר להרי הזמן, שוכנת ארץ האהבה. אין שם גבולות, אין שעות, רק אור וריקוד. בכל פינה – במרפסות, על שפת הנחלים, בלב היערות – רוקדים. כל מי שמגיע לשם מגלה שליבו הופך קל, רגליו נעות מעצמן, והוא נשטף בשמחה. רומי, רקדנית שמחוליה יכולים להחלים לב שבור, ואורי, רקדן שהקצב שלו מצלצל בלב כמו מנגינה מוכרת, היו המרכז של המקום. הם לא שלטו בארץ, הם פשוט רקדו. וכל פעם שרקדו יחד – הארץ פרחה. אך בזמן שהם המשיכו לרקוד מעל מרפסת עשויה עננים, בגבעות הרחוקות, במקום ששכח את האור, ישבה המכשפה גחמתולה. עיניה צרות, רוחה חמוצה. היא שנאה אהבה – לא כי לא הבינה אותה, אלא כי שכחה איך היא מרגישה. בכל פעם ששמעה את הצלילים ממרחק, חשה כאילו מישהו קורא לה... אבל היא סגרה את החלון, נעלה את הלב ולקחה נשימה של אבק.

יום אחד היא החליטה: די. ארץ האהבה הפכה חזקה מדי. השמחה מתפשטת כמו ריח שוקולד טרי. היא פתחה את קלף הלחשים העתיק שלה, זה שהיה שמור למקרים חמורים בלבד, ולחשה בקול חצוי: "אהבה תשתתק, ריקוד יתייבש, וצחוק... ייעלם." גל של קור התפשט מהגבעות, פרחים כבו, נהרות קפאו. גם השמש הפכה לירח דהוי. אך דווקא אז, על במה שהפכה לאפר, יצאה רומי מהבית. יחפה, עייפה, אך נחושה. היא נעמדה במרכז הרחוב, סגרה עיניים והחלה לזוז. תנועה קטנה. ואז סיבוב. ואז קפיצה. אורי הצטרף אליה. בלי תופים, בלי קהל – רק שניהם, רוקדים נגד הדממה. וכל תנועה שלהם הייתה כמו להדליק נר. הילדים יצאו מהבתים. מבוגרים עמדו, הביטו, ודמעה ירדה מבלי שידעו למה. ואז – מישהו מחא כף. ורוח חמה נשבה.

גחמתולה, שכעת עמדה על גג הצריף שלה, צפתה. "זה בלתי אפשרי," אמרה לעצמה. "איך הם... רוקדים?" היא זימנה ענקי עשן, שיציפו את הבמה. אבל הענקים, כשראו את הריקוד, קפאו. ואז – נמסו. היא קראה לסערה גדולה, אבל היא רק החלה להסתובב סביב הרקדנים – ואז הצטרפה. לבסוף גחמתולה עצמה ירדה, עטופה בגלימה שחורה, נעמדה מול רומי ואורי, ואמרה: "תפסיקו." אך במקום להיבהל – רומי הזמינה אותה להיכנס למעגל. המכשפה הרימה גבה. אורי קרא לה: "רק תנסי." היא הרימה רגל, פסעה, כמעט נפלה – ואז פתאום – הסתובבה. ובתוך התנועה – חייכה.

הארץ אורו באחת. מוזיקה שלא נוגנה נשמעה. וכל התושבים, כאילו ידעו מה קרה, רקדו. גחמתולה – שבאותו רגע כבר לא נראתה זקנה – החלה לצחוק. רומי הציעה לה להישאר, אבל היא רק אמרה: "אני אלך עכשיו, אבל אשוב – לרקוד." ומאז, כל שנה, כשהירח נהיה כתום, חוזרת גחמתולה, וכולם רוקדים.